משנה כלאים פרק ט׳ משנה ב׳

שיריים וכלך מיני משי הם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתים והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר:

אין עראי לכלאים. ר"ל שאסור ללבשם אפי' בדרך עראי כמו שנתבאר באמרו לא ילבש כלאים אפילו על גבי שאר בגדים זה על זה ואפילו לגנוב את המכס אין לו רשות ללבשו וכן היה מנהגם:

השיריים והכלך. כתב הר"ב מינים של משי הם. וסיים הרמב"ם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש כלך. הוא לשון הרמב"ם בחבורו ובר"פ במה מדליקין כתב לשון אחר. ומה שכתב וכן הקנבוס וכו' שהכל מכירין בו. אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו. ותדע דהא תנן לעיל הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. דרוב קנבוס מבטל למיעוט פשתן ש"מ שהיו מכירין בקנבוס. ואולי דכלפי שכתב הרא"ש ז"ל סוף פ"ט דנדה הביאו בטור יורה דעה סי' רצ"ח שאסר לקנבוס עם פשתן באשכנז לפי שלא היה מצוי וכו'. כתב הר"ב דהאידנא ר"ל בימיו מצוי והכל מכירים בו ושרי והרי הר"ב ז"ל היה שנת ר"ץ וזה זמן רב אחר הרא"ש ז"ל שממה שכתב הרא"ש בענין שנת השמטה בפ"ק דע"ז מבואר שעשה חיבורו בשנת ע"ג:

הכרים והכסתות. כתב הר"ב דמונחים על גבי מטה אפי' עשר מצעות וכו'. ירושלמי. ופירש הר"ש וז"ל מטה של חבלים [שנשקע] תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל [נסרים] של עץ קשה ואינו נשקע ע"כ:

[*ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. דאז חיישינן שמא תכרך וכו'. כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ד]:

אין עראי לכלאים. כתב הר"ב דלבישת עראי לבישה וסיים הר"ש וז"ל ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

את המכס. וכ' הר"ש ובמוכס העומד מאליו מיירי דאי בסתם [מוכס] בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא ע"כ. וכמ"ש הר"ב בפי' לר"פ הגוזל בתרא וכן במ"ד פ"ג דנדרים. ומ"ש הר"ב ופליגא אאידך סתמא לקמן מתניתין ה. וכ"כ הר"ש. והרמב"ם לא פירש דפליגי. וכן בחבורו פסק לתרווייהו וכתב בכסף משנה שנראה שטעמו משום דהכא שאני דכוון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והאריך ליישב הגמ' דסוף הגוזל בתרא ואנו אין לנו כפי כוונת החבור אלא ליישב המשניות ופירושם:

השיריים משי שדומה לפשתן:

והכלך משי שדומה לצמר:

אין בהם משום כלאים עם צמו"פ:

אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]:

הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו:

והבסתות שמניח תחת מראשותיו:

אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]:

אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי:

ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי:

השיריים והכלך וכו'. בגמ' ר"פ במה מדליקין מייתי בריי' דתניא השיריים והכלך והסריקין חייבין בציצית ומפ' בגמ' במסקנא כפי מה שהגיה רש"ל ז"ל אב"א דמתני' פרושי קא מפ' מאי שיריים כלך:

בפי' ר"ע ז"ל. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירין בהם וכו'. כ' ה"ר יהוסף ז"ל זה הדין הי' צריך ראי' דמאן יימר שלא הי' מצוי ביניהם ונ"ל לפ' דה"פ דמתני' העושה בגדים משיריים וכלך אין בהם משום כלאים אבל אסור משום מראית העין שזה נראה כצמר וזה נראה כפשתן ע"כ:

הכרים והכסתות כו'. היינו מפני שאין דרכן בהעלאה וכן פי' ר"ש ז"ל בפי' המשנה. וריב"ל אתא לאשמעי' דאפי' עשר מצעות זו ע"ג זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישון עליהם משום שנא' לא יעלה עליך כלו' משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך הר"ן ז"ל בספ"ק דביצה ד' רפ"ה וע' עוד שם ותוסיף לקח טוב:

אין עראי לכלאים. בירוש' תני אין עראי לכלאים בביהמ"ק ופריך והתני כהן שיצא לדבר עם חברו אם הפליגו טעון טבילה דאיכא הסח הדעת ואם לשעה סגי בקדוש ידים ורגלים ולא אמרו שיפשוט עצמו כשמדבר עמו אע"ג דאינו עובד עבודה. ומשני התם בבגדי לבן ביוה"כ שאין בהם כלאים והא דתני אין עראי דאסור היינו בבגדי זהב דחשן ואפוד של כלאים היו ובפ' בא לו אמרי' דאפי' דבגדי קדש ניתנו ליהנות בהן ואין כאן חטא מעילה משום כלאים אסור:

בפי' ר"ע ז"ל. ול"נ לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. כן פי' הר"ש ז"ל וז"ל אפי' לגנוב את המכס כדי יציאת השער שנוטל בו המכס שאין נותנין מכס מבגדים שלובש אדם: