משנה כלאים פרק ט׳ משנה א׳

אמר הכתוב בכלאי בגדים (דברים כ״ב:י״א) צמר ופשתים יחדו ואמר בטומאת נגעים (ויקרא י״ג:מ״ז) בבגד צמר או בבגד פשתים ואמר בבגדי כהונה כולם שלא יהו אלא מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר (שמות כ״ח:ח׳) או מכולם או מאחד מהם שש הוא פשתן ותכלת הוא' צמר צבוע וכעין תרשיש וארגמן הוא הנקרא בערבי ארגואן והוא הצמר הצבוע בצבע לאכ"א ותולעת שני הצמר הצבוע בשני והוא הכרמז ואתה רואה שהשנוי אינו נופל אלא בצבעים בלבד ושני המינין הם צמר ופשתים ואל יטעה אותך מה שהוא אומר במקומות מן התורה כתנת בד ומכנסי בד שהבד שם הפשתן כמו כן. ומה שאמר אם רוב מן הגמלים מותר. ר"ל מותר לארוג אותו עם הפשתן:

וקנבוס. נקרא אלקנבס בערבי וכשיגדל בארץ יצאו ממנו חוטים ידמו לפשתים והבגדים הארוגים ממנה נמצאים לרוב: ופירוש טרפן כתשן זה עם זה:

אלא צמר. כתב הר"ב דכתיב מאה אלף כרים מאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים כן הוא בירושלמי. וכלומר אילים וכרים וצמר מוסב על שניהם. ושניהם מין אחד אלא שאילים זכרים וכרים נקבות ולפיכך לא הוצרך הירושלמי לפרש שניהם. ומ"מ נראה דאסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא דהא הוצרך לומר צמר לומר ששלחם עם צמרם. ולא תימא גזוזים שלחם לו. ואילו אמר צמר אילים הייתי אומר שהצמר של אילים שלח ולא אילים עם צמרם. ומיהו י"ל דדייק דרשה גמורה מדלא כ' בצמרם דהא איכא למטעי בצמר ולומר שצמר גפן או צמר אחר שלח לו אלא ודאי דליכא למטעי דאין לך צמר סתם אלא של אלו:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן. במשנה ג פרק יא דמס' נגעים תנן דבגדים צבועים אינם מטמאי' בנגעי'. והני תרי כללי לא דמיין להדדי כדאי' בירושלמי דכלאים בין לבנים בין צבועים והכי נמי בגדי כהנים לבנים וצבועים:

אין הכהנים לובשים וכו'. כ' הר"ב דבבגדי כהנים וכו'. ור"ל כהנים הדיוטים ולהכי נקט בתר הכי אבנט דאילו בבגדי כ"ג איכא נמי מעיל אפוד וחשן. [*ומ"ש הר"ב בענין תולעת שני עיין מ"ש בריש פרק י"ד דנגעים בס"ד]:

[*אם רוב מן הגמלים מותר. פירש הר"ב שהצמר נתבטל ברוב. וילפינן בפ"ק דחולין דף יא מאחרי רבים להטות דכל האסורים בטלים ברובא דאית' קמן. ובמידי דיבש ביבש. מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר. כדתנן במשנה ה ריש פרק ז דחולין. ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם לווי. כדאיתא בפרק בתרא דע"ז]:

אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד:

ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א':

אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד:

צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו:

אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]:

וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א:

שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא:

וכתב עוד ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. ומה שהקשה ש"ך סי' רצ"ט מ"ש צמו"פ דאין מבטלין זל"ז. מבו"ח שנתערב יבש ביבש דבטל. ובמח"כ ליתא דהרי לא משכח"ל יבש ביבש בבו"ח. כ"א חתיכה בשר שבלעה חלב שנתערבה בשאר חתיכות. ובכה"ג לא ק' אכלאים. דהותרו מעיקרא כ"א בפ"ע. והווית האיסור מכח התערובות. משא"כ בב"ח בגוונא דלעיל. עכלה"ט. ומה שהקשה רבינו בשם מהו' שמואל טאסט ז"ל בנתבטל צמר בצמר גמלים דמותר לערבו בפשתן. מ"ש מפת שאפה עם צלי שכתב הר"ן בשם הרי"ף נדרים דף נ"ב דלא בטיל. דמדיש תקנה מיד. בכה"ג דשיל"מ לא בטל אפי' באינו מינו. וכ"כ ק"ל מי"ד סי' צ"ט ס"ו חלב שנתבטל במים מותר ליתנו לבשר. ומ"ש מפת שאפאו עם צלי עכל"ה ולפענ"ד מדהקשה הר"ן גופיה בדומה לזה. אסברא דיליה. בחולין דרצ"א. דמ"ש פת הנ"ל מדגים שעלו בקערה. דמותרות בכותח. ותירץ דפת הנ"ל שאני. דאף דריחא לאו מלתא. עכ"פ מדנרגש. יסברו דממשות מעורב בו:

ותמוה דהכא. וכ"כ בנגעים (פי"א מ"ב) קאמר צמר גמלים וצמר רחלים. והרי אמרינן (חולין קל"ז ב) דבלשון חכמים צ"ל רחלות. ואת"ל דבמכוון נקט הכא לשון רחלים. לאשמועינן דרק בזכרים מיירי. שצמרן קשה ואפשר שיתערבו יפה עם צמר גמלים שג"כ שערותיהן קשין קצת. אבל שער נקיבות. אם גם מעורב. עכ"פ כיון שהוא רך מנכר במקומו. ולא בטל. ומה"ט לא נקט הכא דצמר רחלים שנתערב עם שער עיזים. מדזה שערן קשה טפי. ואפשר ללקטן. ובכה"ג כל דמנכר במקומו לא בטל (כי"ד סי' צ"ט) עכ"פ קשה לי מדתנינן (שבת פ"ה מ"ד) אין הרחלים יוצאות חנונות. ואת"ל דדוקא בשאין נ"מ בין זכרים לנקבות. אזי בלשון חכמים נקרא רחלות. משא"כ התם בפ"ה דשבת. תני ברישא רחלות יוצאות שחוזות. מדמיירי רק בנקיבות. ובסיפא להכי תני רחלים יוצאות חנונות מדמיירי רק בזכרים שמצוי תולעים בראשיהן. ליתא דאדרבה בש"ס התם (שבת נ"ד ב'). לפי כל האוקימתות אמרינן דמיירי רק בנקיבות. ואפ"ה קרי להו רחלים ולא סגי ליה לתנא למנקט הכי אפילו בלשון מסורס. רחלים יוצאות. ונ"ל דבל"ז קשה אמאי אסור הרי אית לה צערה מהתולעים וכל צערה שרי בבהמה (כשבת נ"ג א'). ואת"ל דשאני הכא דיש לחוש דלמא נפל ואתא לאתויי. ליתא. דא"כ פשיטא. אע"כ דמחזקו בחוטם שלא יפול וא"כ אמאי אסור משום טלטול שלא לצורך. הרי לצורך הוא שלא תצטער הבהמה. אע"כ צריך לומר דמיירי שאין לה צער כ"כ. והיינו דקאמר רחלים. דהיינו שחזקים כזכרים אינו רשאי להוציאן בו. אבל בהוחלש כחה שיש לה צער טובא רשאי להוציאו בו:

אין אסור כו'. ואינו מטמא כו'. ירושל' תנינן תרין כללין ולא דמיין דין לדין תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין לבנים. תנינן אין מטמא בנגעים אלא צו"פ ובלבד לבנים. ר' יונה בוצראה בעא קומי ר' מונא תמן את אמר בין צבועין בין לבנים והכא את אמר ובלבד לבנים א"ל שנייה היא ששנה עליו הכ' צמר צמר ב' פעמים מה פשתן כברייתה אף צמר כברייתו. ובבריי' מוסיף אוציא הצבוע בידי אדם ולא אוציא הצבוע בידי שמים תלמוד לומר לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבן ע"כ. ושל כהנים ג"כ הנה ידעת שיש בהם ג"כ צבועין ולבנים:

ואין הכהנים לובשין לשמש בביהמ"ק אלא צו"פ. כלומ' הבגדים שאין בהם כלאים אלא של פשתים דוקא כגון כתנת ומכנסיים ומצנפת ואבנט שיש בו כלאים של צו"פ. והני בהדיוטים. וחשן ואפוד ומעיל דכהן גדול של כלאים של צו"פ היו: