משנה כלים פרק ט׳ משנה ג׳

חי נפל ועכשיו מת. אחר הגעתו למטה מנחושתו של תנור והנה אינו באויר התנור וכבר ידעת שהתנורים והמוקדין שלהם אמנם יטמאו מאוירן לפי שהן וכלי חרס דבר אחד שהוא טיט מבושל ואם היה זו הטבעת או המחט הטמאה במת בארץ ואח"כ הורכב התנור על זה המקום הנה התנור טהור שאולי לא הגיע באוירו אולם אם נמצאת זה הטבעת הטמא או המחט באפר אשר יצא מן המוקד והנה בלא ספק שהתנור טמא לפי שאי אפשר על אחת מהפנים שלא הגיע זה הטבעת או זה המחט באויר התנור וטמא אותו וזהו אמרם שאין לו במה יתלה:

השרץ שנמצא למטה מנחושתו כו'. דאי בנחשתו כדתנן ריש פרקין. צריך לשער בבצק כדתנן התם:

מחט או טבעת. הטמאה במת. הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פי"ג מהל' כלים כתב שכל הכלים הנמצאים טמאים. וכדתנן במשנה ה פ"ד דטהרות:

באפר מקלה. כ' הר"ב משום דאשכחן עפר. דאקרי אפר. כדפרישית בשם רש"י ברפ"ב דתענית:

השרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור הכא נקט למטה מנחושתו וכו' ולא כלעיל מ"א. מדמיירי הכא שרצפת התנור מכסה השרץ או המחט. דאל"כ מה מועיל שעכשיו מת וכדמסיק. הרי משערין באם הבצק יורד לשם וכריש פרקן:

שאני אומר חי נפל ועכשיו מת וא"כ לא נטמא התנור כשנפל לשם ולא חיישינן שמת במקום אחר. ונפל מת לתוך התנור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. לומר דמדמצאו בתנור מת. ודאי כבר מת במקום אחר [כטהרות פ"ו מ"א]. ולא דמי להך [דטהרות פ"ה מ"ז] דהתם מצאו מת במקום שהניחו. ואיכא למימר דמחזיקין טומאה מזמן לזמן [ועי' ספ"ט דטהרות]. מיהו דוקא בשנמצא השרץ לח. והתנור כבר הועמד ימים רבים. דאילו בחסר חד מהנך. הרי גם אם היינו מחזיקין טומאה ממקום למקום אפ"ה התנור טהור. מדאיכא ס"ס. שמא היה בהרצפה קודם העמדת התנור. או גם אם נפל דרך פיו שמא חי נפל:

מחט או טבעת שנמצאו למטה מנחושתו של תנור לעיל במשנה א' מיירי שנמצא בגומא שברצפת התנור. ונראה המחט תוך התנור. אבל הכא מיירי שנמצאו תחת הרצפה ומכוסה בעפר. והרי כל כלים הנמצאים טמאים מד"ס. ואף למ"ד דלא גזרו על כלים הנמצאים בירושלים [כפסחים די"ט ב'. וכן פסק הרמב"ם פי"ג מאה"ט] והרי מדקתני במתניתין סתמא. משמע דאף בירושלים הדין כך. י"ל דמיירי הכא שאבדה לו מחט טמאה והכירה [כלעיל סי' א']:

טהור התנור. וקמ"ל דאף שא"א לומר גבייהו חי נפל כבשרץ. עכ"פ טהור. שאני אומר וכו'. ואעפ"כ משנה שאינה צריכה היא דמי גרע הכא מנמצא בגומא בנחושתו של תנור והגומא מגולה דכשאין הבצק נוגע בהן טהור מה"ט [וכלעיל סי' ה'] וכ"ש הכא שהן מכוסין ברצפה. ואפ"ה נקט הך בבא משום סיפא דקתני נמצא באפר מקלה וכו':

נמצאו באפר מקלה ר"ל בהאפר של העצים שנשרפו תוך חלול התנור:

שאין לו במה יתלה פשיטא. ולרב"א קמ"ל מדע"כ מיירי שנמצאו בהאפר מקלה שתחת נחושתו של תנור [ועי' לעיל פ"ה מ"ו סי' נ"א ודו"ק] ואפ"ה טמא. דאין לתלות שהיה שם קודם שהושב שם התנור. דא"כ לא היה אפר למטה מהן. רק למעלה מהן. אבל בשרץ אף שאפר למטה ממנו. כיון שהשרץ מונח למטה מחלול התנור. טהור התנור. דאמרינן חי נפל ואח"כ מת. והכי תנינן בתוספתא בהדיא. ול"נ דקמ"ל דלא אמרינן דנחזיק מזמן לזמן שהיה כאן האפר והמחט תחת נחושתו של תנור. קודם שהושב שם התנור ולא הוה רמי אנפשי'. או דידע ושכח. קמ"ל דלא חיישינן לשכחה. דאין ספק אפר שמקודם מוציא מידי ודאי האפר שיש השתא בהתנור שמסיקין בו בכל יום [כנדה ט"ו א']. א"נ נ"ל דקמ"ל דמטמא להתנור באויר ואפי' לא נגע בו. ואין האפר חוצץ. דלא דמי לנמצא בעפר שתוך התנור. דמטמאו להתנור רק בנגע בו [כלעיל פ"ה מ"ו] התם שאני דמדנתן העפר לתוכו בידים. הו"ל כעפר ובטלו. דמבטל האויר [כאהלות פט"ו מ"ז]. אבל הכא דנתהוה האפר שם מעצמו. אפר לא מבטל ליה תוך התנור:

ואע"ג דכל שאתה יכול להרבות ספק ספיקות ברה"י טמא (כטהרות פ"ו מ"ד). והרי הכא סתמא תנור ברה"י קאי. ואמאי טהור. י"ל דעכ"פ בין דניזל בתר נוגע דהיינו התנור. או בתר מגע דהיינו השרץ. אין בזה ובזה דעת לשאול. ובכה"ג אף ברה"י ספיקו טהור (עי' סוטה דכט"א):