משנה כלים פרק ט׳ משנה ב׳

מניקת. כלי המציצה וזה שיעשו נקב בצד החבית ויכניסו בזה הנקב קצת זה הכלי וימוץ בפיו הקצה האחד וימשכו המים אשר בחבית וכבר יעשה זה הכלי מקנה או מחרש או מזכוכית והוא הנה מחרס והמאמר כולו מבואר.

ומניקת בתוכה. פי' הר"ב כמין קנה חלול. עשוי ממתכות כו' ומיירי שהמניקת היא כולה תחת צמיד פתיל. וכן פי' הר"ש. והראב"ד פרק כ"ב מהל' טומאת מת. ודמתניתין דהכא דומיא דההיא דתנן משנה ג פ"ה דאהלות. וכתב הכ"מ דלהרמב"ם הוקשה לו לפרש כן. דא"כ תרתי למה לי. ולפיכך מפרש דמניקת היא של חרס ושקצתה האחת בתוך החבית המוקפת. והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום. ואע"פ שהיא עמוקה. [צ"ל עקומה] ומפני כן חשובה חבית כסתומה וניצלת היא והמשקים דאין העקום כסתום לענין המניקת עצמה. ולפיכך טמאה. וא"ת והרי אין לה בית קבול ופשוטי כלי חרס טהורין [כדתנן פ"ב מ"ג] י"ל שמניקה זו היא עמוקה [צ"ל עקומה] ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה"ל בית קבול. ע"כ:

החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה. כתב הר"ב דאין מציל כו' אלא כלי חרס הטהור. כדתנן סוף פ"ק דעדיות. ומ"ש אבל בכלי שטף ובגדים. כמ"ש ר"פ דלקמן [*כלי שטף ברפ"ה דזבים] ומ"ש דאיכא למיחש שמא ישאל החבר כו' עשו דין שוה לכל כו' כלומר בין בשל חבר בין בשל ע"ה. וכ"כ בהדיא בספ"ק דעדיות. ואין נראה כן מדבריו שבמ"ג פ"ה דאהלות. אלא דבשל ע"ה לחוד גזרו ולא בשל חבר. וכבר הארכתי בזה במס' עדיות. ולאותו פי' דלא אמרו אלא בשל ע"ה. יש לפרש במתניתין דלעיל דתנן אם בטמא טמאין. דהיינו שהוא של ע"ה שהוא טמא. ואם בטהור שאינו של ע"ה. וכ"כ הר"ש במתני' דהכא ואין צריך לטעם דבטהור טהורים משום דבטילי כו'. אע"ג דהר"ש עצמו מפרש כך במתני' דלעיל:

חבית של חרס של ע"ה:

ומניקת בתוכה העבער ממתכת מונח תוך החבית. כי כך דרכו להניחו שם כדי שיהא מוכן למצוץ בו יין מהחבית. וה"ה כל כלי שטף. א"נ נקט מינקת לרבותא. דאע"ג שהיא של מתכות. וכשנטמא ממת נעשית אבי אבות. אפ"ה לא חזרה וטמאה החבית [ועי' בבועז סי' ג']:

מוקפת צמיד פתיל ר"ל והחבית מוקף צמ"פ:

בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורין דניצלו שניהן בהצמיד פתיל שעל פי החבית:

ומניקת טמאה ואע"ג דמדאורייתא החבית וכל מה שבתוכה ניצל בצמ"פ שעליה. אפ"ה לחבר כולן טמאין. דהחבית והמשקין שבתוכה. הרי אפי' אם לא היו באהל המת. עכ"פ מדהן של ע"ה ואין להם טהרה במקוה. לא יוכל החבר להשתמש בהן כלל. מדנטמאו ממגע ע"ה. וגם המינקת שיש לו טהרה במקוה. ויוכל החבר להשאילה מהע"ה ולהשתמש בה ע"י טבילה. עכ"פ הכא שידע החבר שהיתה מונחת בחבית הע"ה באהל המת. יהיו אסור להשתמש בהמינקת בלי הזאת ג' וז'. דאף שהיה צמ"פ על החבית אפ"ה כלי ע"ה טמא הוא. וכל כלי טמא אינו מציל בצמ"פ שע"ג [כלקמן פ"י] אלא אפי' לע"ה. רק החבית והמשקין שבתוכו טהורין לו. משום דרק לעצמו טהרנום. והוא מחזיק חבית שלו בחזקת טהרה. לפיכך מצלת לו בצמ"פ על עצמה. ועל משקין שבתוכה. ואין לחוש שאם נטהרם לו ישאילם להחבר והרי להחבר לא ניצלו בצמ"פ שעל כלי הע"ה. ליתא. דלהחבר בל"ז טמאין הן ואין להם טהרה וכדאמרן. אבל המינקת אם נטהרה להע"ה ישאילנה להחבר ולא יאמר לו שהיתה בחבית באהל המת. וישתמש בה החבר אחר שיטבילנה והרי צריכה הזאת ג' וז'. ולכן גם להע"ה נאמר שטמאה היא [ואי"ל הרי בל"ז כל השואל כלי מע"ה צריך לחוש שמא נטמא ממת. דהרי אפי' כלי שהפקיד חבר אצל הע"ה חיישינן שנטמא ממת [כרפ"ח דטהרות מ"ב]. י"ל הרי אמרינן התם שכשיודע הע"ה שהחבר אוכל בתרומה לא חיישינן שנטמאה אצל הע"ה ממת. אבל הכא אם נטהר לו המינקת. גם להאוכל בתרומה ישאילנה]. ומה"ט גם בכ"ח שהיה מונח בתוכה כלי שטף. וכולן שייכי לחבר. והכ"ח היה צמ"פ ע"ג ומונח באהל המת. אע"ג דהכ"ח והאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין. אפ"ה הכלי שטף שבתוך הכ"ח לא ניצל. ואע"ג שכ"ח של חבר טהור הוא. וראוי שיציל על כל מה שבתוכה. אפ"ה אמרינן שאינו ניצל. כדי שיציית לנו הע"ה בזה כשיראה שהשוונוהי להחבר [רמב"ם רפכ"ג מט"מ]. ואין לה"ק א"כ היאך יציל תנור טהור על המחט [לעיל מ"א]. י"ל התם מדנילוש תוך טפילת התנור. הו"ל כטפילה גופא. ובטל לגבי התנור וטהור כמוהו. אולם להר"ש כאן לא גזרו בשל חבר. ורק בכלי חרס ששייך ע"ה גזרו. ורק פשטות משנתינו דנקט חבית סתם. משמע אפי' הוא של חבר. ודמיא משנתינו למה דתנינן באהלות [פ"ה מ"ג] אלא דתני לה הכא לרבותא דב"ה. דאפי' קדירת ע"ה לבד בלי סיועת דבר אחר מצלת. וקתני התם באופן רבותא דב"ש דאפי' עם סיועת דפנות אוהלין אפ"ה אין כלי ע"ה מציל:

ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה דאע"ג דחבית ע"ה טמא מד"ס. אפ"ה כיון דמדאורייתא טהור הוא. מציל על המינקת בצמ"פ שבו:

חזרו בית הלל להורות בדברי בית שמאי כשהודיעו להן טעמן דחיישינן שישאיל המינקת להחבר וכדאמרן:

מיהו אין להק' כיון שהמינקת נטמא ונעשה אה"ט. תחזור ותטמא גם החבית שהיא באוירה. ואי"ל כיון דטומאת המינקת רק מאהל המת. והרי האהל עצמו לא טימא החבית. ואיך יטמא המינקת שהיא הטומאה הבאה מכח האהל. הרי זה אומר החבית להמינקת מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. דמה בכך. הרי כקן מצאה ידינו בכל סדר טהרות דוגמות רבות כאלה (כלעיל פ"ח מ"ד. ובטהרות פ"ח מ"ז ועוד בדוכתי טובא) הרי דאף די"ל כן. אפ"ה הדין דין אמת. י"ל הכא א"א שיטמא המינקת להחבית. דהרי רק לע"ה טהרנו החבית. והרי לדידיה ודאי הציל החביות להמינקת שלא יחזור ויטמא החביות. ואף למ"ד דגם בחבר הדין כך. וא"כ עכ"פ לחבר מתוך אותה גזירה תתפשט נמי הטומאה מהמינקת להחבית י"ל דעכ"פ הרי כל עיקר הגזירה בהחבר הוא רק אטו ע"ה. וא"כ ממ"נ בין שנדון החבית כאילו היא של חבר. כאשר היא באמת. או שנדונה כאילו היא של ע"ה. א"א להמינקת לטמא החביות. דהרי בין כך או כך הצילה החבית להמינקת. ודי לן בחומרא יתירה שהחמרנו לטמא המינקת. גם כשהכל של חבר. אבל רק על עצמה גזרו בהמינקת. ולא על ההתפשטות הטומאה ממנה. ודו"ק:

ובה"א אף מנקת טהורה. והכי נמי פליגי בפ"ה דאהלות וחזרו ב"ה להורות וכו'. ועיקר פלוגתייהו בספ"א דעדויות. אבל הרמב"ם ז"ל שם בחבורו יש לו פירוש אחר בהאי מתני' ולפי אותו הפירוש אין למתני' שייכות עם ההיא דאהלות וכ"ש עם ההיא דעדויות וז"ל חבית שהיא מלאה משקים טהורים ומנקת של חרש בתוכה והחבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת החבית והמשקים טהורין והמנקת טמאה מפני שקצתה האחד בתוך החבית המוקפת והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום אע"פ שהיא עקומה אין העקום כסתום ע"כ והקושיות שהקשה הראב"ד ז"ל על פי' זה יישבם הרב ז"ל בכסף משנה: