משנה כלים פרק ה׳ משנה י״א

אמר יתברך (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה טמא אולם אם יהיה מאבן או ממיני המתכות הנה לא יטמא מאשר הוא תנור לדברי הכל וזה הענין אשר יוציאו אליו חכמים אמרו יותץ אבל הוא יטמא אם היה של מתכת משום כלי מתכות ותהיה טומאתו כדין טומאת כלי מתכות רצה לומר שלא יטמא מאוירו ויטמא מגבו ויהיה אב הטומאה כאשר נגע בו כזית מן המת לפי מה שהתבאר בתוספתא והוא אומרם בתנור של מתכות נגע בו כזית מן המת מאחוריו כולו מטמא שנים ופוסל אחד מפני שנעשה אב הטומאה לפי שהראשון והשני טמאים ומטמאים בתרומה והשלישי פסול לפי מה שהתבאר בשרשים בפתיחת זה הסדר וכל מה שיבא אליך בזה הסדר מאמרם מטמא שנים ופוסל אחד הכונה בו בתרומה ודע זה: ואשוב בביאור זאת ההלכה ולזה אם היה זה התנור של מתכת בנוי על הארץ לא יטמא כלל לפי שהכלים הבנוים בארץ טהורים זולת תנור וכירים אשר ביארם הפסוק אולם מחוץ מזה הנה השורש אצלנו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וזהו אמרו טהור וטמאים משום כלי מתכות אולם אם היה מאבן הנה לא יטמא כלל לפי שכלי אבנים אינם מטמאים כלל כמו שיתבאר אחר זה ואם ניקב או נסדק או נפגם וסתם זה המקום בטיט או שמרח עליו הטיט מחוץ או הוסיף בגבהו שפה מטיט ולמעלה והוא אשר יקרא מוסף כמו שהתבאר הנה לו דין התנור לכל הדברים. ואמרו וכן בכירה ר"ל וזה הגדר אשר גדרנו הנקב מעת יצא ממנו האורה הוא גדר נקב הכירה גם כן. ופטפוטין קצוות מטיט שעומדת עליהן הקדרה כמו היסודות והאחד פטפוט ואין הלכה כרבי יהודה שהמרוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה כמו שקדם והיא סובלת האש שהיא של מתכת ואין עזר לה במרוח אולם מרוח התנור של מתכת ושל אבן והיא הטפלה הנה [צ"ל יש] (אין) תועלת לה בו לפי שהן יאפו בו מבפנים הלחם וזה המרוח ישאיר חומו וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור:

תנור של אבן ושל מתכות טהור. כדתניא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר"ש:

טמא משום כלי מתכות. פי' הר"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב"ם. ועיין בפ"ק דאהלות:

עשה לו טפלה. פי' הר"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר"ש:

עשה לה פטפוטין. כתב הר"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ"כ הר"ש. וא"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר"ב לעיל מ"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע"ג דתנא וכן בכירה. ע"כ. אבל הרמב"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע"כ. ובפ"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס"ד:

מרחה בטיט כו' טהורה. פי' הר"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע"כ:

טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה:

וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו:

ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו':

נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה:

נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו':

עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]:

או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]:

כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס:

כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב:

וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי':

ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]:

עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה:

מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב:

בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:

והר"ב פי' דפטפוטי' הן הרגלים שעשה להכירה. וא"כ צ"ל שע"י הפטפוטין שעשה נסתם הנקב והפגם. וכן פי' באמת הר"ב. דאל"כ מהיכא תיתא נימא דע"י הרגלים שעשה תחת הכירה הנקובה. תחזור לכלל כלי לק"ט. נמצא דלפי פי' הרמב"ם שהבאנו ביכין. דהפטפוטין הן בראש הכירה. הא דהדר תנא ומפרש גם בכירה ניקב נפגם נסדק ולא אסתגי ליה במאי דכבר אמר וכן בכירה. היינו רק מדבא להשמיענו דין פטפוטין שהושיבן למעלה על שפת הכירה. דבתנור לא שמעינן רק דמוסיף שהוא סביב לכל ד' דפנות התנור מחשב כתנור חדש. להכי איצטרך לאשמועינן גבי כירה לעומתו בפטפוטין. אע"ג שאינן מקיפין כל ד' דפנות הכירה. אפ"ה נחשבי' ככירה חדשה. אבל סתימת נקבי הכירה ע"י הטפילה לא אצטריך תנא לאשמועינן דמהני. דפשיטא דכמו דמהני סתימתן ע"י טפילה בתנור. ה"נ מהני גבי כירה. אבל להר"ב הוא איפכא דאדרבא מוסיף בכירה לא איצטריך לאשמועינן תנא דנחשב ככירה חדשה. דפשיטא. מ"ש ממוסיף תנור. רק הא דנקט תו בכירה ניקב. נפגם נסדק. היינו לאשמועינן דין סתימת הנקבים ע"י הפטפוטין. דלא דמי לסתימת נקבי התנור ע"י טיפול שהוא על פני כולו. משא"כ סתימה ע"י פטפוטין הוא רק נקביו. וגם בהם לא תחב הטיט תוך הנקב. אלא שהפטפוט עובר ממעל להנקב. וקמ"ל דאפ"ה מחשב סתימה. אלא דק"ל לפי' הר"ב. דהרי בכל דוכתא משמעות מלת פגם גבי כלי. היינו שנשבר קצת משפתו. ורק בנשבר ונשרו מהכלי שוליים שלו נפחת קרי לה (כלקמן רפ"ז). וא"כ איך ע"י שעשה להכירים רגלים למטה. יסתם הפגם שנפגם שפת הכירה למעלה. ותו אי נימא נמי דפגם משמע למטה. א"כ היינו ניקב היינו נפגם. וצ"ע:

ניקב נפגם נסדק. גרסי' ול"ג כאותם דגרסי נקלף במקום נפגם הר"ש ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בטופס ישן גרסי' נקלף ונ"ל דטעות סופר הוא דהא לקמן גבי כירה גרסי' גם שם נפגמה ותו דאין שייך לומר נקלף כאן בתנור של אבן ושל מתכת והטעות בא ממסכת סוכה פ' שלישי דתנן התם עלתה חזזית וכו' ניקב נקלף נסדק עכ"ל ז"ל:

וכן בכירה. פי' הרמב"ם ז"ל וכן שיעור נקב של כירה אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו וכן בכירה אם של אבן או של מתכת דינה כך ואע"ג דתנא וכן בכירה הדר תנא כירה של אבן ושל מתכת משום דגבי תנור כשניקב ונפגם ונסדק קתני עשה לו טפלה שזהו תקונו וגבי כירה כשניקבה ונפגמה או נסדקה קתני עשה לה פטפוטין שזהו תקונה כך פי' משנה זו לפי שכתוב במשנה נסדקה עשה לה פטפוטין דמשמע שהפטפוטין לתקנה אבל במשנה דווקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין וה"פ וכו'. טהורה היינו מדין כלי חרס אבל טמאה מדין כלי מתכות עכ"ל. ובתו"כ פ' שמיני פ"י הכריח ספר קרבן אהרן לפי' הרמב"ם ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל ואין הלכה כר' יהודה שהטפלה אינה מועלת לכירה כלל שאינה נעשית אלא לבשל עליה ולא לאפות בתוכה כמו שהקדמנו והיא סובלת האש שהיא של מתכת נמצא שאין נעזרת בטפלה אבל טפלת התנור של אבן ושל מתכת היא מועלת כיון שאופין בתוכו הלחם שאותה הטפלה מחזקת חומו ומונעת ממנו האויר שמקרר עצמו של תנור והוא הפירוש שהביא ר"ע ז"ל. וקשה לע"ד אני הדיוט כיון דמירוח של טיט מועיל לתנור אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה בתוספתא בהדיא דקתני גבי תנור מירחו בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהור ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות ע"כ ומייתו לה הר"ש והרא"ש ז"ל בפירקי' כמו שאכתוב בסמוך בס"ד הלשון השנוי גבי כירה ג"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל מירחה בטיט לאו אניקבה קאי אלא אשלמה וסברי רבנן כיון דשלא לצורך מירחה אין לה דין כלי חרס:

ר' יהודה אומר מבפנים טמאה. תניא בתוספתא ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות וה"פ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור המתכת מדין כלי חרס אבל הטיח עצמו נידון ככלי חרס מידי דהוה איורות הערביין וכן מסתבר דלא גרע לגבי נפשיה מאינו יכול לעמוד ואם אינו יכול לעמוד טמא אף המתכת מדין כלי חרס והיינו דקתני מתני' מבפנים טמאה מבחוץ טהורה בכל ענין הרא"ש ז"ל: