משנה כלים פרק ו׳ משנה א׳

כאשר הושם ג' מסמרים מברזל בארץ הנה לא תטמא כמו שלא תטמא כירה של מתכת משרש אשר זכרנו וכן כאשר היא מאבן בלתי טיט לא תטמא לפי שהאבנים לא יטמאו ואין הלכה כרבי יהודה:

העושה שלשה פטפוטים בארץ. פי' הר"ב שלשה רגלים יושבים בארץ. כלומר והן של טיט:

וחברן בטיט. פי' הר"ב למעלה בראשם. וכ"פ הר"ש. ולפי זה סיפא אחת בטיט כו' אתאן לר' יהודה דוקא. כדפי' הר"ב שם. אבל הר"ש כתב דא"נ יש לפרש דחברן בטיט שחברן בארץ בטיט. ואתאן סיפא לרבנן. וכמ"ש שם בס"ד. וכן נראה שמפרש הרמב"ם בחבורו. וכמו שאעתיק ג"כ מפירושו במתני' דלקמן:

להיות שופת כו'. ועושין אש תחתיה. הר"ש:

שופת. שפיתה המורגל בכל המשנה. היא מלה עברית. שפות הסיר שפות (יחזקאל כד ג). הרמב"ם בפי' משנה ג:

טמאה. דנעשו ככירה לטמאות באויר. כנגד גובה הפטפוטים. הר"ש:

אף ע"פ שעשה בראשו מקום כו'. נראה לפרש כפי' השני של הר"ש. דהיינו שהדביק בטיט בראש כל אחד ואחד. שתהא הקדירה יושבת. ולא חברן יחד. אבל פירושו הראשון שמפרש שעשה מקום. היינו שתיקנן בראשם. הרחיבן שלא יהיו חדים. ושיפן יפה שלא יקלקלו את הקדירה היושבת עליהן. ומפרש דקמ"ל דטהורים לגמרי. דאין להם תורת כלי. כיון דכל אחד לחודיה לא חזי ואינם מחוברים זה לזה. עכ"ד. זה הפי' אינו מסכים כלל לפי' הר"ב שמפרש דטהורה משום דמחובר לקרקע כו'. ועוד נראה יותר פי' השני. דהשתא כולה מתני' בדיני טיט קמ"ל. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחיבורו. אע"פ שעשה בראשן מקום בטיט שתשב הקדרה כו'. ומפרש שחברן בטיט כשני הפירושים דהר"ש שחברן בראשן או בארץ. כמ"ש במתני' דלקמן משנה ג בס"ד. [*ועיין לקמן]:

בראשו. מהר"ם הגיה בראשן:

טהורה. לפי שנעשו לקדירה תחת כירה. נקט טהורה לשון נקבה. הר"ש. ומהר"ם כתב טהורה מדין כלי חרס. והול"ל טהורין. אלא משום דמעיקרא נקט טמאה בכירה. נקט הכא טהורה:

העושה שתי אבנים כירה. דמתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה. הר"ש:

וחברן בטיט טמאה. לשון הר"ב ככירה של חרס. שהטיט שבראשן נותן לה תורת חרס. וה"ה במסמרים אם חברן בטיט טמאים. אלא הכא רבותא קמ"ל דאפי' בשנים סגי:

אחת בטיט. פי' הר"ב אחת חבר לחבירתה בטיט כו'. ור' יהודה היא. וגריעה הך שלישית מכותל. אי נמי סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל. הר"ש. ולפירושו השני שכתבתי דמפרש חברן בטיט. פי' בארץ. כתב אחת בטיט כו'. שהאחת חיבר בארץ בטיט. ואחת לא חיבר בארץ. וטהורה אפי' לרבנן. ע"כ:

וחברן בטיט שלקח ג' חתיכות טיט והושיבן בארץ כמין סגול. וחברן בארץ בטיט:

להיות שופת עליהן את הקדירה להושיב עליהן קדירה ממעל להאש שבין הפטפוטין:

טמאה ר"ל מק"ט. וגם מטמא טהרות בהאויר שמבין הפטפוטין ולפנים [כלעיל באויר שבמסרק צרצור ספ"ב]. וכ"ש דמק"ט ומטמא שם במגע מתוכו ודוקא כשדיבק הפטפוטין בארץ בטיט. אבל חיבורן בראשן יחד לא מהני כלום [רב"א]. ולהרמב"ם [פט"ו מכלים] בהא או בהא סגי. ופשוט דמיירי בהוסקו הפטפוטין. דאל"כ אמק"ט [כפ"ה מ"ב]. ואע"ג דכל תנור אפי' מטולטל מק"ט [כשבת קכ"ה א] וא"כ ל"ל הכא חיברן כלל. אפ"ה פטפוטין שאינן תנור ממש להכי דוקא כשמחוברין לכל מר כדאית לי' נחשבים ככירה ומק"ט. וי"א דחיברן בטיט דקאמר תנא היינו רק שחיבר ראשי הפטפוטין זב"ז כצורת ד ר י י פ ו ס שלנו. אבל חברן בטיט בארץ לא מהני מידי. דכל חד וחד לחודי' קאי ולא שמה כירה:

קבע שלשה מסמרין של מתכות:

אע"פ שעשה בראשו מקום שתהא הקדרה יושבת שקצץ חידודן. והרחיב ראשן כדי שיהא נוח להושיב עליהן הקדירה. ולי"א הנ"ל דבעינן שיהיו הפטפוטין מחוברין בראשן אז מק"ט. צ"ל דגם הכא מיירי שחיבר ראשן יחד כעין טבעת טיט. והא דלא נקט לפ"ז הכא וכלעיל. י"ל דלרבותא נקט הכא ועשה מקום בראשן ר"ל לא לבד חיבר ראשן יחד אלא עשה החיבור ההוא חלק ושוה כעין מושב יפה לשפיתה. אפ"ה לא אמרינן שעי"ז יהיה דינו כתנור חרס דלא דמי לכירת מתכת שעשה בראשה פטפוטין דדינה ככירת חרס [כלעיל ספ"ה] התם מדמתנקב כירת מתכת כבר נתבטל מינה שם כירה דמעיקרא. משא"כ הכא גם קודם שעשה המושב כירה היתה:

טהורה מדין כירת חרס. אלא דינה ככירת מתכת [פ"ה סי' פ"ד] והרי כל כלי מתכות שמחובר לקרקע אמק"ט. מיהו ללישנא קמא הנ"ל אם חיברן בראשן יחד. הו"ל עי"ז דינו ככירת חרס. ולא גרע מעשה לו טפילה [לעיל פ"ה סי' צ'](*א):

העושה שתי אבנים כירה יחדן להושיב עליהן את הקדירה:

וחברם בטיט ר"ל שחיבר כ"א בארץ בטיט. או חיבר ראשן בטיט זב"ז:

טמאה דבאבנים שרחבין יותר מפטפוטין סגי בב'. וגם עדיפי לענין זה דלכ"ע אפילו מחוברין רק בארץ או רק בראשן בטיט יחד סגי:

או עד שיסמוך לכותל שיהיו ב' האבנים הללו קרובים לכותל כל כך עד שתהיה הקדירה נסמכת יפה גם בהכותל ולרבנן כיון שיוכל להושיבה על ב'. בהכי סגי. אע"ג שע"י תנועה מועטת תפול מן מושבה:

אחת בטיט ואחת שלא בטיט מלתא דרבנן היא וה"ה לר"י בלא חיבר השלישית בטיט:

טהורה שצריך שיהיו כולן מחוברין בטיט בארץ או בראשן. [ושיעור הטיט של כ"א כ"ש. תוספתא] ואל"כ אמק"ט:

והן אמת דפשטות לשון המשנה משמע כן. מדלא קאמר בקיצור. ג' פטפוטין שחיברן בארץ בטיט. אלא דלפ"ז ק"ל סיפא בעשה ב' אבנים כירה וחברן בטיט וכו'. ובשלמא אי הך חברן בטיט. ר"ל שחברן בארץ שפיר שייך למתני עלה. א' בטיט וא' שלא בטיט. אלא אי נימא דהך חברן בטיט. ר"ל שחיבר ראשן יחד בטיט א"כ איך אפשר למתני עלה א' בטיט וכו'. ומ"ש הר"ב להשמר מקו' זו. דדברי ר"י היא דבעי ג' אבנים. במחכ"ר כמה דוחק יש בפי' זה. דא"כ הול"ל ב' בטיט וא' שלא בטיט. ותו וכי שבק תנא מלפרש מלתייהו דרבנן בלא חיבר הב' מה דינן. ומפרש מלתי' דר"י דלא קיי"ל כוותיה. ואפי' נימא דלהך י"א הנ"ל תרתי בעינן. שיהא מחוברין כ"א בארץ בטיט. וגם מחוברין בראשן יחד בטיט. עכ"פ היכא קאמר במשנה ג'. דבנטלה האמצעי אם יכול לשפות וכו' טמא. הרי הך לישנא משמע ודאי דלא פרח מינה הטומאה הקודמת. וגם מק"ט להבא. וק' בשלמא טומאה דלשעבר שפיר י"ל דכיון דעדיין יכול לשפות עליה וכו' אכתי לא קיים בה דין נתיצה שצותה תורה בה. אלא דלקבל טומאה להבא אמאי. הרי מדניטל האמצעי אין ב' החיצונים מחוברין בראשן יחד. ודוחק דמדאוקימנה לה באבנים גדולות וחלקות. לפיכך כמו דמה"ט א"צ ג' אבנים וסגי בב'. כ"כ מה"ט א"צ נמי שיהיו מחוברין בראשן. אבל י"ל כהרמב"ם (פט"ו מכלים הי"ז) דבחד מהנך חיבורין סגי. או שחברן בארץ או שחברן בראשן. ולפ"ז י"ל דמשנתינו או או קתני. ר"ל או שעשה ג' פטפוטין בארץ. דהיינו שתקען וקבען בארץ. דזה ודאי פשוט שכשתקען תוך הארץ וקבען שם א"צ מרוח בטיט. אלא רק כשמושבן על רצפת הארץ צריך שידביקן בטיט. או חברן בטיט להיות שופת עליהן. והיינו שחיבר ראשיהן יחד בטיט. דשם הוא מקום השפיתה: (א*) ולרמב"ם (שם) דבמסמרי ברזל אפי' חיבר ראשן יחד בטיט אמק"ט. צ"ל דהא דנקט בתוספתא דרך כלל דבין בפטפוטין ובין במסמרים. בחיברן מק"ט. לא מיירי בחיברן בארץ. דהרי נקט בתוספתא נתנן בארץ. דמשמע דרק הושיבן בארץ ולא חיברן בה. אלא ר"ל חיבר רק ראשן יחד בטיט. והא כדאיתא. והא כדאיתא. דפטפוטין הו"ל כתנור תלוש של חרס שמק"ט. ובמסמרין דקאמרה תוספתא דמק"ט בחיברן בראשן היינו שמק"ט ככלי מתכות במגע ולא באויר. ומ"ש תו בתוספתא ר"י מטהר עד שיחברן זל"ז בטיט היינו שיחבר הפטפוטין בכל גבהן זל"ז מקרקעיתן עד ראשן יחד. וכן פי' גם הר"ש:

וקשה הרי כירת אבן. וכירת ברזל דינן שוה (וכדמוכח סוף פ"ה) וא"כ מ"ש יתידות ברזל מאבנים. והן אמת דמהרמב"ם (פט"ו מכלים הי"א) משמע דהכא שאני דמיירי דמרחם בטיט. ואפשר זהו כונת התנא דקאמר העושה ב' אבנים כירה. ולא קאמר כבמסמרי' הקובע ב' אבנים להיות שופת עליהן. משמע קצת במלת העושה. היינו שמירח פני האבן בטיט כתמונת כירה. ואע"ג דלעיל (ספ"ה) משמע דע"י טיפול אין דינו כחרס רק בהטפיל תנור נקוב. י"ל דהכא דהטפילו מבפנים ומבחוץ. אפי' כשהכירה שלימה נידון כחרס. א"נ התם שכבר היה כירה שלימה מקודם לא נתבטל מדינו שבתחלה ע"י הטיפול אבל הכא שעדיין לא היה עליו שם כירה מעולם. רק שהיו ג' אבנים תקועים ע"י הטיפול נידון מהשתא ככירת חרס. אלא דק"ל אי המרוח שעל פניו מבטל פנימיותו. א"כ לפלוג וליתני בדידה. דהיינו במסמרים או באבנים גופייהו. או לכללינהו יחד (כדלעיל ספ"ה) ולחלק בין מרח או לא מרח פניהן בטיט. ואת"ל דהיא גופה קמ"ל דבמסמרים לא מהני מרוח. קשה מ"ש מסמרים מאבנים. ותו קשה דא"כ למה נקט בסיפא חיבר א' בטיט וא' שלא בטיט טהורה. לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' חיבר שניהן בארץ בטיט. כל שלא מירח פני א' מהן בטיט טהורה. דהרי זה ודאי רבותא טפי מלא דיבק א' מהן בארץ. ול"מ היה נ"ל דדוקא בהיה תחלה כירה כבר אז שוין כירת מתכת ואבן בדינם. אבל אם השתא רוצה לעשותן כירה. אז דוקא מסמרים שהן כלי מתכות מתחלה. לפיכך אע"ג שחיברן בארץ לא נתבטל עי"ז שם כלי מתכות מהן. אבל אבנים שלא היו מתחלה כלי. לפיכך כשקבען בארץ בטיט. הן הן ככל כירה שעושין אותה מאבנים וטיט ודינן ככל כירת חרס לאחר שהוסק:

העושה שלשה פטפוטין וכו'. ופטפוט הוא לשון זכר אע"ג שהוא רגל ורגל לשון נקבה וכדמשמע ממשנה ה' דבפירקין דלקמן: שני אבנים. מתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה ור' יהודה בעי תלתא כמו בפטפוטין:

וחברן בטיט. פי' ר"ע ז"ל גבי רישא למעלה בראשם אמר המלקט והה"נ גבי סיפא ואיכא מאן דמפ' בכולה מתני' שחברם בטיט למטה בארץ כמו שכתב הר"ש ז"ל ואחת בטיט ואחת שלא בטיט אתי שפיר כפשטא דמתני' וטהורה אפי' לרבנן וכזה הפירוש הוכיח הרא"ש ז"ל מדתנן בסמוך עליה ועל האבן דהיינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט דכולי עלמא היא. וז"ל הר"ש ז"ל ואחת שלא בטיט להך לישנא דפרישית דחבור טיט אארץ קאי ניחא שהאחת חבר בארץ בטיט ואחת לא חיבר בארץ וטהורה אפי' לרבנן ולאידך לישנא יש לפרש דאחת בטיט היינו דאחת חיבר לחבירתה בטיט בראשה ואחת שלא בטיט שהשלישית לא חיבר ור' יהודה היא וגריעא הך שלישית מכותל א"נ סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל עכ"ל ז"ל: