משנה כלים פרק ג׳ משנה א׳

שיעור מה שיהיה הנקב אשר יתנקב כלי חרס ולא יטמא כאשר לא ישאר לו תוך הנה הוא יבאר השיעור אשר יהיה נקב כל כלי: וענין מטילין אותו לחומרו. שנדין עליו בחמור ולא יסור מלקבל טומאה ואע"פ שהוא נקוב בכונס משקה עד שיתנקב נקב יצא ממנו הזית ואז לא יקבל טומאה:

שיעורו בזיתים. סתמא כר"מ דלקמן הר"ש. ועי' שם בפירוש הר"ב. ומ"ש שם:

העשוי לכך לכך. פי' הר"ב כגון קדירה כו'. כדתנן במתני' דלקמן. ועיין מה שכתבתי שם:

שיעור כלי חרס ליטהר ר"ל כמה שיעור נקב שבכ"ח. שיתטהר עי"ז מטומאתו. וגם שלא יקבל טומאה להבא:

שיעורו בזיתים ואפי' הי' מיוחד למין פרי שגדול מזית אפ"ה בניקב במוציא זית אמק"ט עיד וגם נתבטל טומאתו דמעיקרא. וסתמא כר"מ לקמן במ"ב. דהרי לדידן חבית שיעורו באגוז שגדול מזית:

שיעורו במשקין בכונס משקה דרך הנקב:

העשוי לכך ולכך אפי' ביחד. כגון קדירה שעשוי לבשל בה בשר עם רוטב. והרי בניקב בכמוציא משקה לא חזי לבשל בה כלל. אפ"ה מק"ט עד שתנקב בכמוציא זית. ועד אז לא נתבטל טומאה שכבר בו:

כך כתב הר"ש. ול"מ היה נ"ל דרק בחבית פליגי. אבל בשאר כ"ח לכ"ע בזיתים ומשנה דידן בשאר כלים מיירי. וכן משמע מהרמב"ם (פכ"ב מטו"מ. ופי"ט מכלים ה"א וג'). ומ"ש עוד הר"ש והר"ב. שכ"ח שניקב כזית ושוב יחדו לרמונים. וכ"ש בהיה מיוחד בתחלה לרמונים מק"ט עד שינקב כמוציא רמון. ואח"כ אמק"ט שוב כלל. וכך כתבו נמי רש"י ותוס' (שבת צ"ה ב'. ועוד בתוס' עירובין דף ד' ב'). וכאן העני עומד בחוץ ושואל לבעה"ב בפנים. שלא זכיתי להבין לפ"ז. דמי סני ליה להתנא למנקט הך שיעורא דרמון בשמיוחד לרמונים. אמנם הרמב"ם (בפי"ט מכלים) פסק דבניקב כ"ח כזית אמק"ט עוד כלל. רק דאפ"ה מחשב כלי עדיין להציל על מה שבתוכו באהל המת. כשסתמו בצמיד פתיל. עד שנפחת רובו (או כמוציא רמון כצ"ל) כמו שבארנו (בפכ"ב מטו"מ כצ"ל): ואין להקשות להרמב"ם. הרי בפירוש אמר רבא דעד שינקב כמוציא רמון עדיין כלי הוא לקבל רמונים (כשבת דצה"ב) נ"ל דה"ט דלהרמב"ם הוה ק"ל קושיית התוס' שם. דאי לטומאה נמי משערינן ברמונים. א"כ הא דאמר רב אסי התם שמעתי דכ"ח שיעורו כמוציא רמון. והשיב לו רבא שמא לא שמעת אלא לענין צמיד פתיל ול"ל כך הול"ל דהיינו במיוחד לרמונים. אע"כ דלרבא כל כ"ח לענין טומאה אפי' במיוחד לרמונים או אפילו לכל פרי גדול שבעולם. אפ"ה בניקב בכמוציא זית נטהר לגמרי. וכדמשמע נמי מפרקן שלא הוזכר שיעור רמון. ומזה מוכח דהא דקאמר רבא. ועדיין כלי הוא לקבל רמונים היינו לענין צמ"פ ובכלי קטן. וכדפירש רבא בעצמו אח"כ לדברי רב אסי. ולפענ"ד מוכח כן גם מצד אחר דאי נימא דשיעור רמון שהזכיר רבא היינו לענין טומאה כר"ש ור"ב. א"כ למה מנה רבא חמש בכ"ח. והרי ו' הן. דהרי מנה עוד נפחת רובו. ובשלמא להרמב"ם. דרמון ונפחת רובו שניהן לענין צמ"פ מתני לה. א"כ יש לומר כיון דזה בכלי קטן. וזה בכלי גדול. להכי רק ה' הוה בכל חד. אבל לרבותינו הנ"ל דס"ל דרמון לא בכלי קטן ולענין צמ"פ. רק לענין טומאה ק' שפיר. והן אמת שכבר העירו רבעתו"ס שם בקושיא זו ותרצוהו. אבל הרואה יראה כמה הוצרכו להדחק בתירוצם: אולם אי קשיא הא ק"ל ארמב"ם. דאי נימא דשיעור רמון שהזכיר רבא היינו לענין צמ"פ. א"כ למה פתק ושדי רבא ותני. ו א ם ה ק י פ ו ב צ מ " פ וכו' בין שיעור רמון לשיעור נפחת רובו. הרי טפי הול"ל ולענין צמ"פ שיעורו ברמון אי בנפחת רובו וע"ש. ואת"ל דרמב"ם ס"ל כרש"י שם דכל כלי שנסתם פיו בצמ"פ אף שיש לו נקב פתוח במקום אחר. אפ"ה אין טומאה נכנסת דרך הנקב. רק דרך פתח הכלי (כרש"י שם ד"ה ואם היה). ורק בנפחת רוב הכלי. אז דין הפחת כפתח ואינו מציל תו בצמ"פ עד שיסתום כולו. ולפ"ז להכי לא מצי רבא למנקט. ואם הקיפו בצמ"פ שיעורו ברמון דאז הוה משמע דכשהנקב כרמון. עדיין מהני כשסתם זה הנקב בצמ"פ. והרי הא ליתא. דהרי כשניקב כרימון עדיין שם נקב עליו. וא"צ לסתמו כלל. וסגי בשסתם רק פה הכלי בצמ"פ ומציל. אלא להכי נקט רק ואם הקיפו בצמ"פ. סמוך למאי דקאמר נפחת רובו. דבנפחת רובו באמת צריך לסתום בצמ"פ גם הפחת ההוא: אבל א"א לומר כן דהרי הרמב"ם שפתיו ברור מללו דפליג ארש"י בהא. דהרי כ' בעצמו (פכ"ב מטו"מ) דלענין צמ"פ אפי' נסדק או ניקב הכלי בכזית צריך שיסתום כל סדק ונקב שבו. והיינו כשיטת התוס' (שבת צ"ו א') וכן כ' הר"ש (כלים פ"ט מ"ח) דג' מדריגת בצמ"פ. א) כל נקב שאינו מבטל טומאה מכלי דהיינו כשהכלי עשוי לאוכלין. ואין בהנקב כזית או בעשוי למשקין. ואין בהנקב ככונס משקה. אז א"צ לסתום הנקב. ואפ"ה מציל באהל המת בצמ"פ. ודוקא בשלא עשה הנקב בכונה כדי להיות פתח להכלי להכניס ולהוציא דרך שם. ב) וכל נקב שמבטל טומאה מהכלי כגון בעשוי לאוכלין וניקב בכמוציא זית. ובעשוי למשקין וניקב בכונס משקה. או שהיה הנקב קטן מזה השיעור. אבל עשאו בכונה כדי להיות פתח להכלי. כל נקבים כאלו צריך לסתום כולם אם יצילו בצמ"פ. ג) אולם נקב שלא עשאו בכונה וניקב כמוציא רמון בכלי גדול או בכלי קטן ונפחת רובו. אפי' סתמן אין מציל בצמ"פ מדהו"ל כגבלו בטיט. וכן נראה דעת הרמב"ם שהבאנו: א"כ ק' הרמב"ם דידיה אדידיה. דבפי"ט מכלים משמע מדבריו. דבניקב כאגוז אמק"ט כלל עוד. והרי בפכ"ב מטו"מ משמע מדבריו דס"ל כרבא דקאמר בפירוש בסוגיא דשבת הנ"ל. דבניקב כזית עדיין כלי הוא לקבל רמונים. דליכא למימר דלענין צמ"פ קאמר. ליתא. דא"כ למה לא הקדים לומר ואם הקיפו בצמ"פ כמו שהקדים אנפחת רובו: וע"כ צריך לדחוק דלרמב"ם אף אי נימא דהא דקאמר רבא ועדיין הוא כלי לקבל רמונים. היינו דכשיחדו אח"כ לרמונים מק"ט. אפ"ה מדהשיב אח"כ רבא לרב אסי שמא לא שמעת אלא לצמ"פ. ולא השיב דהיינו ביחדו לרמונים. כדהקשו שם תוס' באמת. ע"כ דהדר בי' רבא והכי קיי"ל מדמסתבר מפרקן כוותיה. מדלא נקט תנא שיעור דרמון כלל בפרקן:

העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים. בגמ' ס"פ המצניע איכא אמוראי דס"ל שאם יחדו לכלי חרס לרמונים שיעורו במוציא רמון ואיכא מאן דס"ל התם שאפי' יחדו לרמונים לא מהני בהן יחוד אלא אם ניקב במוציא זית נפטר לגמרי והרי הוא ככלי אבנים כלי גללים:

מטילין אותו לחומרו בזיתים. והא דתנן לקמן בפ"ח גבי כוורת מטילין אותו לחומרו בכונס משקה וכן נמי הא דתנן בספ"ט מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה התם מיירי להכניס ולהוציא טומאה לאחרים ומשערינן בכונס משקה לחומרא ובטל מתורת כלי ואינו מציל ולטהרת עצמו אזלינן נמי לחומרא ואינו טהור עד שיוציא זית. והרמב"ם בחבורו כתב ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרא בלבד לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלין מן הכלים ואם הוציאה משקים הרי בטל תשמישה ע"כ. ומצאתי שכתב מהר"י קארו ז"ל בטור י"ד סימן ר"א דף רמ"ג ע"א בשם מהר"י קולון ז"ל שכתב בשרש נ"ה דבכונס משקה היינו נקב רחב כמו עדשה ואיני יודע מנין לו אח"כ ראיתי שם ע"ב שגם הרב מהר"י קארו ז"ל תמה עליו ולא ידע מנין לו הא מילתא וגם בטור א"ח סי' קנ"ט הביאו וכתב עליו והכריח דדוקא לענין מקוה כתב כן אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא ע"ש: