משנה כלים פרק כ״ד משנה י״ז

מהוהה. בלויה: בריאה חזקה. וענין הולכים אחר הבריאה ואחר הגדולה ואחר הפנימית שאם היתה זאת אשר הולכים אחריה כבר נקבה כמוציא רמון כבר נטהרה ואע"פ שהאחרת הדביקה בהשלמה ואמר ר' שמעון בדמיון זה כי כאשר נקב קרקע המיחם באש ולקח כף מאזנים של נחשת והדביקו בקרקע המיחם לחזק אותו אם הדביקה מבפנים הנה המיחם נשאר בדין שלו ויקבל טומאה ואם הדביקו מבחוץ הנה יראה בו הדביקה והוא טהור ואם הדביקו מצד המיחם להיות צדו ג"כ כבר נקב וחלש הנה הוא טהור על כל פנים ואין הלכה כר' שמעון. ושרשי זה הפרק כולו כבר הקדמתי לך וזה שכל מה שאינו ראוי למשכב או אפילו ראוי אבל לא נעשה למשכב הנה הוא טהור מן המדרס ויטמא במת ובשאר טומאות מפני שהוא כלי כמו שהשרשנו בפרק כ' מזאת המסכת וכל מה שאמר בו בזה הפרק טהור מכלום הנה הוא אם להיותו מחמר לא יקבל טומאה כמו כלי אבנים וכל מה שבים כמו שהתבאר בעשירי או להיותו מכלי עץ מחזיק ארבעים סאה כמו שהקדמנו בחמשה עשר בזה או להיותו אין תורת כלי עליו או היות זה הדבר אינו ממשמשי אדם לפי מה שהשרשנו בפרק שביעי ובזה השרש היה תרבוס של זיתים ומפץ של גתות וסדין של צורות והדומה להם לא יקבלו טומאה כלל והבן אלו הענינים שהן העיקר אשר בו תשפוט כל טומאה וטהרה על הכלים אשר תדע אמתת שמו במשנה או לא תדע:

שלש קופות הן כו' הולכים אחר הבריה. פי' הר"ב אם טמאה טמאה כו'. ובקטנה וגדולה מפרש אם הגדולה ניקבה כמוציא רמון כו' והדר מפרש גבי הולכים אחר הפנימית אם טמאה הפנימית כו'. ועירוב פירושים הם. דזה שפי' אם טמאה כו' כ"פ הר"ש גם הראב"ד [פכ"ז מה"כ הלכה יז] מפרש כן בשם הרב היוני ז"ל. ולדידהו אף בגדולה מפרשים כן. וז"ש הר"ב בניקבה כמוציא רמון. הוא פי' הרמב"ם ולדידיה אף בבריאה ובפנימית מפרש כן אך הראב"ד השיגו דלמה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלה עליה. והליץ בעדו הכ"מ שאפשר לפרש דברי הרמב"ם דאה"נ שאם הית. נקובה במוציא רמון ואח"כ תקנה וטלה עליה שהיא טמאה. והב"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואח"כ ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע"פ שהיא שלימה. ועי"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה. ואע"פ שהיתה זו הקטנה טמאה. הרי היא כחלק מהגדולה. וגם היא טהורה ע"כ. [*ופי' קופות ע' בסוף כלאים]:

מהוהא. נ"ל שהגירסא מהוהה בהיה"ן מלשון תוהו ובוהו. ר"ל דבר שאין בו ממש. מהר"ם. [*ועיין פכ"ז [משנה יב] וגם בספ"ט דטהרות]:

[*שטלייה. כתב הר"ב מלשון טלאי ע"ג טלאי. דבפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג.) ולא ידעתי למה הביא ממרחק והלא היה יכול להביא ממ"ב דפכ"ו]:

רש"א כף מאזנים. לשון הר"ב לפרושי מלתא דת"ק קאתי ובכף מאזנים של מתכות טמא איירי. אין אלו בעיני אלא דברי תימה. דת"ק בבגד איירי ואתא ר"ש לפרושי ומיירי בשל מתכות. ובלי ספק שהר"ב ראה בפי' הרמב"ם שכתב בזה הלשון. ואר"ש בדמיון זה כו'. גם לא הי' נכתב בנוסח שלפניו שאין הלכה כר"ש. וכמו שג"כ איננו בדפוס ישן*). ולפיכך חשב הר"ב שהרמב"ם ר"ל שר"ש מפ' דברי ת"ק. וממשל משלים לדברי הת"ק אבל אין זאת כוונת הרמב"ם כלל אך כוונתו שר"ש. אמר ג"כ דמיון זה שמחלק ת"ק בפנימית וחיצונית. וכן בנוסח שלפני נכתב ואין הלכה כר"ש וכן ג"כ בנא"י:

כתב הר"ב ומסקנא דכולה פרקין כו' דכל דבר הראוי לשכיבה כו'. עיין בספ"ב דזבים. ולעיל בפי' הר"ב פי"ח משנה ה. ומ"ש הר"ב והמפץ כו' דמרבינן לה מקרא דכתיב כל המשכב כל לרבות כו'. וכיון דתרי קראי כתיבי. משכבו למעוטי. וכל לרבויי הא כיצד יש במינו אף ע"ג דלית ליה טהרה במקוה. אין במינו מקיש משכבו לו גמרא פ"ט דשבת דף פד ומייתי לה הרמב"ם לעיל משנה י ומפרש בשם הר"י הלוי גאון ז"ל שהמפץ יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה כסלים וכקופות והן נכנסים במאמר הש"י באמרו כל כלי. אולם החרס אין במינו מה שיעלה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה [ע"כ] [*ומ"ש הר"ב והאי לאו כלי הוא. וא"ת פשוטי כלי עץ נמי לא ליהוי להו טהרה במקוה והתנן בספי"ח במטה שמיטהרת איברים. ופי' הר"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע לבד. כתבו התוס' בפר"ע דשבת דף פד [ד"ה מפץ] דאור"י דנפקא לן מדכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפי' פשוטי. דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם ואף ע"ג דכתיב (שם) וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ. דלא שייך למילף הכי. אלא משק כדכתיב (בראשית מ״ב:ל״ה) ויהי הם מריקים שקיהם. ולהכי נמי נקט בכל דוכתי מה שק כו' כמ"ש לשונם בפ"ק דחולין מ"ו. ומ"ש הר"ב. ואין לו טהרה עד וכו' פחות מו' על ו' שיעור טומאתו בפכ"ז [משנה ב]. הרמב"ם שם. ומ"ש הר"ב כלי אבנים כו'. ברפ"י. ומ"ש הר"ב וכל דבר הבא מן הים. במשנה יג פי"ז ע"ש. ומ"ש הר"ב וכלי עץ כו'. ג"ז שם ר"פ עשירי ורפט"ו. ומ"ש הר"ב כגון תרבוס. בפרקין משנה ה. ומפץ. משנה י. וסדין. משנה יג]:

שלש קופות הן קופה הוא כל ב"ק העשוי מנסרים או מנצרים או מבגד גם [ערתוי"ט מקואות פ"ו מ"ה]. ונ"ל דהא דנקט תנא קופה. הוא הדין שאר כלים. רק נקט קופה. מדרגיל לטלות בה בריי' ומהוהה יחד:

מהוהה ר"ל קופה בלויי'. בין שנטהרה ע"י בלייתה או לא. וכגון שלא נתנקבה כמוציא רימון:

שטלייה על הבריה דהיינו שהושיב אחת תוך חלול חבירתה וחיברן יחד בדבק או במסמרות כדי לחזק שניהן יחד:

הולכין אחר הבריה אפילו כשהמקולקלת בפנים שכל התשמיש הוא בתוכה או שהמקולקלת גדולה ביותר ובולטת שפתה למעלה מהבריאה. אפ"ה הולכין אחר הבריאה. דאם היא טהורה וחבירתה טמאה. שניהן טהורין. ואם הבריאה טמאה שניהן טמאין:

קטנה על הגדולה בבא זו מיירי ששניהן בריאות. או שניהן בלויות. דאל"כ הרי כבר שמעינן דאזלינן בכל גוונא בתר הבריאה. ומשכחת לה שתהיה הפנימית גדולה מהחיצונה. כגון שהפנימית הגדולה שוליה קצרים משולי החיצונה הקטנה שדפנותיה נמוכים. וכשתוחבים פנימית לתוכה. הרי דופני פנימית בולטים למעלה הרבה מחלול החיצונה:

הולכין אחר הגדולה בין לקולא ובין לחומרא:

היו שוות ששניהן בריאות או בלויות. וגם שוות בגבהן:

הולכין אחר הפנימית שהיא היא עיקר הכלי:

ר"ש אומר כף מאזנים שהיה טמא:

שטלייה על שולי המיחם והמיחם היה טהור. ושניהן שלימין:

מבפנים טמא גם המיחם. והיינו מדשניהן בריאות. וגם יש לכל אחד מעלה מחבירתה. דהטמא פנימי. והטהור גדול יותר. הו"ל כשוות הנ"ל שהולכין אחר הפנימי. וכלעיל. רק קמ"ל הכא. אע"ג דשניהן יחד מיוחדין רק לתשמיש יורה ולא לתשמיש מאזנים. לא אמרינן דנתבטל המאזנים לגבי היורה:

מבחוץ טהור ולא דמי לכרע טמא שחיברה למטה שכולה טמאה [כפי"ח מ"ז] דהתם ע"י הכרע הטמא נעשה המטה כלי תשמיש. אבל הכא גם בלי חיבור הכף הטמא הי' חזי המיחם לתשמישו דהשתא. אלא שהשתא נתחזק טפי:

בין מבפנים בין מבחוץ טהור דבכה"ג בין שהטמא בפנים או מבחוץ. הולכין אחר המיחם שהוא הגדול. ולרבנן כל הכלים שוין. והולכין אחר היותר בריא בין שהוא גדול או קטן בין שהוא בפנים או בחוץ. וכששניהן שוין בבריאות. הולכין אחר היותר גדול וכששוין גם בגודל. אז הולכין אחר הפנימי. וכלעיל. וסימנך בגף. בריאות. גדול. פנים [ועי' מ"ש בס"ד פכ"ח סי' ל"ט]:

ותמוה דהרי גם בב' בבות דרישא ג"כ הולכין אחר הפנימי. וכדקתני מהוהא על הבריי' וקטנה על הגדולה. ונ"ל דהאי על על דרישא לאו דוקא. אלא כמו ועליו מטה מנשה. שהוא לשון אצל וה"נ ר"ל שחברן יחד בין שזו או זו בפנים. וכן מוכח בסיפא. דקאמר כף מאזנים שטליי' על שולי המיחם. הרי שכף מאזנים בחוץ. והיאך מסיים עלה אם מבפנים. אע"כ דמלת על במשנתינו לשון אצל הוא. ושפיר הדר מפרש אם מבפנים וכו'. ולפיכך תוכן משנתינו דבריאות הוא חשיבות יותר מגודל או פנימי. דאפי' האחרת יותר גדול. וגם היא פנימית. אפ"ה הולכין אחר הבריאה. ואם אין כאן חשיבות בריאת לאחת יותר מלחברתה. הולכין אחר חשיבות הגודל. ואם גם בגודל אין חשיבות לאחת טפי מלחברתה. אז הולכין אחר חשיבות הפנימי. אמנם להרמב"ם (פכ"ז מכלים הי"ז) ולהרא"ש הכא. הא דקתני בכל הג' בבות דהולכין אחר העיקר. היינו שכששניהן טמאין וחיברן יחד. ונתנקב העיקר כמוציא רימון אע"פ שהטפל הטמא סותם נקב של העיקר. אפ"ה שניהן טהורין (עי' רכ"מ שם). וא"ת מ"ש הכא ממגורות שבתיבה. וכיסין שבתורמל (לעיל ספי"ט) דאמרינן דאפילו בנתנקב הגדולה אין הקטנה חיבור לה. ונשארת לק"ט כבתחלה. ולמה לא ניזל גם התם בתר חשיבות הבריאת של הקטנה. ויהיה גם הגדול מק"ט. ואי"ל דהכא שאני שכשהושיבן זה לתוך זה נעשו ככלי א'. ליתא דא"כ למה באין חשיבות בריאות אזלינן בתר גודל. וכמש"ל. ומ"ש מכרע טמא שחיברו למטה טהורה לא אזלינן בתר גודל. ושניהן טמאין (כפי"ח מ"ז). וכך הקשה הראב"ד על הרמב"ם שם בדוגמת זה. ונ"ל דהתם שאני דמדא"א להשתמש בעיקר המטה בלי הכרע. הו"ל שניהן עקריים. ואזלינן לחומרא. עוי"ל דהכא שאני ממגורות שבתיבה וכיסין שבתורמל. דהכא ע"י הדבקתן יחד נסתם הנקב שבחברתה ועי"ז אפשר לחבירתה לק"ט מהשתא. לפיכך כשהבריאה ממש טמאה נעשת חבירתה חיבור לה וטמאה גם היא. משא"כ התם במגורות וכיסין שאותו שניקב לא נסתם נקב שבו. וכ"ש דאי נימא כפירוש קמא. דהכא מיירי בב' קופות שלמין. ודאי לא ק' ממגורות וכיסין שהבאנו לעיל. למה הכא אזלינן בתר חשיבות גודל. ולא ניזל ג"כ בתר גודל במגורת וכיסין. די"ל דהכא שאני דב' הקופות שלמין. להכי אזלינן בתר הך שהיא עיקרית טפי מחבירתה. מיהו נל"פ דאף לרמב"ם בשנתנקב העיקר בכמוציא רימון קודם שחברן יחד. אף שכשחזר וחיברן יחד נסתם הנקב ע"י חיבורן. ודאי פרחה מיניה הטומאה הישנה. ושניהן טהורין (ועי' שבת קי"ב ב'): אמנם מה שהקשה הראב"ד שם להרמב"ם דמה מהני שניקב בכמוציא רמון. הרי חזר וסתמו. לא זכיתי להבין. דהרי דברי הש"ס ברור מלל (שם בשבת קי"ב ב') דרק בניקב בכמוציא זית אם חזר ונסתם חוזר לטוי"ש. אבל כשניקב במוציא רימון. אפי' בחזר וסותמו פנים חדשות בא לכאן. ופרחה לה טוי"ש מינה. וכפי הנראה הבין הראב"ד דהרמב"ם ס"ל דגם להבא אין העיקר נטמא בנטמא הטפל. ועי' מ"ש בס"ד לעיל פכ"ג סי' ו':

ולפ"ז אפשר נמי דלהכי נקט לעיל (פי"ט מ"ה) במטה שהי' טמא וחיבר לה מזרין. כולה טמא. ולא נקט איפכא שהיה המזרון טמא וחיברו למטה. דמ"ש מכרע טמא שחיברו למטה שכולה טמא (בפי"ח מ"ז). אע"כ מזרון במטה שאני. דכבר היתה המטה שלימה והוה חזיא לתשמיש דהשתא גם בלי חיבור המזרון לפיכך אם היה איפכא. שהיה המזרון טמא וחיברו למטה היו שניהן טהורין. דוגמת כף מאזנים שטליי' על היורה בחוץ הכא:

טלייה על צדו. כך מצאתי מוגה והטעם מפני שהמיחם לשון זכר: