משנה כלים פרק כ״ד משנה ט״ז

סבכה. היא כפה ישאוהו הנשים על ראשן והיא סבכה דקת הנקבים מאד ולזה נקרא סבכה עד שיראה השער מתחתיה וכאשר היא של ילדה ראויה לישב עליה ולזה נאמר בה שהיא טמאה מדרס ושל זקנות אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן ושל יוצאת החוץ שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית ישאו אותה על ראשן וכבר פירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום (בראשית לד) הכזונה הכנפקת ברא הכוונה בזה שזאת הסבכה אינה כלי:

של ילדה טמאה טומאת מדרס. פירש הר"ב שראוי לישיבה. וכ"כ הרמב"ם. וכתב עליו הכ"מ שאפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן ע"ג הכסת וישנות עליה [כההיא דמתני' יד] והזקנות לא היו נוהגות כן. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושל זקנה מעשיה מוכיחים עליה. כ"כ הרמב"ם אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן. ומ"ש הר"ב ובתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס כו'. מסיים בה הר"ש. וכן נראה דהא לקמן תנן פכ"ח משנה ט סבכה של זקנה טמאה משום מושב:

שלש סבכות הוא כפה שבראש הנשים הויבע בל"א. ועשוי מבגד דק שנקרא פלא"ר בל"א:

טמאה טומאת מדרס דמדהוא רך חזי לישיבה ולא שייך בכזה לומר עמונמ"ל. משום שלכך נעשה בתחלה שכשלא תצטרך לו. תניחה תחתיה לישב עליו ודמי טפי לקלוסטר ותורמל וחביריו [שנזכרו פ"כ מ"א] שגם הם אע"ג שכשיצטרך להם א"ל עמונמ"ל. אפ"ה מדמתחלה עשו אותם לישב עליהן ביני ביני. נעשו מדרס מה"ט:

טמאה טמא מת דמדהוא מגוייץ וקשה יתקלקל כשתשב עליו. והר"ב הביא תוספתא שגורסת בהיפוך מגרסתינו וז"ל של זקנה טמאה מדרס מדאינה מקפדת לישב עליו. משא"כ בילדה וכך גרס רב"א גם במשנתינו. וכך הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו [פ"כ דב"ב דכלים] וכל זה פירשתי לפי דעת רבותינו. אולם אם נגרס כך במשנתינו. א"כ היינו הך דתנינן לקמן [פכ"ח מ"ט]. ול"ל תרתי בחדא מכילתא. ול"מ היה נ"ל לקיים גירסת הספר במשנתינו. רק דסבכה דהכא אינה כי הך סבכה דלקמן [פכ"ח] דהתם היינו כיפה שבראשה. [וכן משמע התם במשנה י'] ורק בה חמור של זקינה משל ילדה. והיינו נמי סבכה דתוספתא. שהיינו נמי כפה שבראשה. אבל סבכה דהכא אינה כפה. רק הוא צעיף שקורין שלייער בל"א. ומדמכסת בו ראשה נקרא גם הוא בשם סבכה. מיהו של ילדה ארוך הוא ומכסת בו ראשה ורוב גופה. ולכן כשיושבת יושבת על החלק המדולדל מלאחריה. ולהכי מק"ט מדרס ככל בגדי ע"ה שהן מה"ט מדרס לפרושים [כחגיגה י"ח ב] משום שכשישב והוא לבשן. נתמך היושב על חלק הבגד שמלאחריו. והרי סגי כשנתמך רוב הזב על מקצת המשכב [כזבים פ"ה מ"ה]. מיהו כל זה בצעיף של ילדה. אבל של זקינה אינו רגיל להיות ארוך כל כך. עד כשיעור דלדולו לאחוריה שתיכל לישב עליו כשתעטוף בו ראשה:

ושל יוצאת לחוץ הוא כעין סבכה קטנה שהאשה חוזרת ונותנת על כפה שבראשה לצניעות או לקישוט כשיוצאת לחוץ:

טהורה מכלום מדאין בו כשיעור בגד. וי"א דשל יוצאת לחוץ. היינו סבכה של זונה. דתרגום של זונה היינו נפקת ברא. וטהורה. מדאינו רק לבוש לחציפות לא חזי לאדם. ולא מחשב בגד. דבטל דעתה אצל כל אדם:

של זקנה טמאה טמא מת. בתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס וכן נראה דהא לקמן בפכ"ח תנן שבכה של זקנה טמאה מושב והכי מסתבר דזקנה אינה מקפדת לישב עליה הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פי' בלישנא דמתני' ודלא כתוספתא ומתני' דלקמן תרצה כמו שכתב שם רעז"ל והתוספתא ג"כ נוכל לתרץ דשני מיני סבכות יש לילדה אחת מקפדת עליה ואחת אינה מקפדת עליה ועוד י"ל דילדה דמתני' היינו בחורה ומקפדת וילדה דתוספתא היינו ילדה ממש וכן ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל בחבורו בהלכות כלים פכ"ז כלשון משנתנו:

ושל יוצאת לחוץ. י"מ סבכה שנקרעה ורוב שיער האשה יוצא לחוץ והיא משנה לקמן ספכ"ח. עוד פי' הרמב"ם ז"ל של יוצאת לחוץ מלשון זונה אלא שהכוונה שהיא עשויה לצאת בה במחול משחקים וסבכה זו עשויה לשחק בה הלייצנים לפני שותי שכר אמנם בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל המוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי כתוב ושל יוצאת החוץ שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית במבוי עצמו ישאו אותה על ראשן ויש שפירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום הכזונה הכנפקת ברא הכונה בזה שזאת הסבכה עשויה לשחוק הנקרא כייאל ע"כ. והרמב"ן ז"ל בפרשת וישב בפסוק כי כסתה פניה כתב ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום יוצאת חוץ היא הזונה נפקת ברא ונותנת שבכה על קצת הראש לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת אבל לכסות קווצותיה ולהיותה מתחת השבכה נראין ואינם נראין ולכך טהורה מכלום עכ"ל ז"ל וי"ס שהנוסח בלשונו לקשוט קווצותיה וכו':