משנה כלים פרק י״ז משנה י״ג

כבר קדם לנו בעשירי מזאת המסכתא שעצמי רמשי המים ועורם כאשר יעשה מהם כלים לא יטמאו וכן כל בעל חיים מימיי שלא יטמא כאשר מת ואפילו השרץ ממנו לפי שלא חייב השם טומאה על דבר מימיי אמר ה' ית' (ויקרא יא) או בגד או עור או שק ובאה הקבלה [בתורת כהנים פרשה ויהי ביום השמיני] לומר מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ ואמר במקום אחר (שם יג) או בעור או בכל מלאכת עור ואמרו או בעור להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו בדרך חבורו לטומאה ר"ל שיהיה חבור שלם עד שאילו יהיו שני בגדים או שני עורות מהגדל בארץ מדובק כמו זה החבור יטמא הא' בהטמאות האחר וזהו ענין חבור הטומאה. אמרו בכאן דבר שהוא מקבל טומאה טמא ירצה בו שאשר חובר בו מן הגדל בארץ הוא אשר יטמא: ומשיחה. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד והלכה כר' עקיבא:

[*כל שבים כו'. כתב הר"ב דכתיב או בגד כו'. מה בגד כו'. עיין בפ' י"א דנגעים מ"ח]:

[*חוץ מכלב המים. כתב הר"ב והלכה כר"ע וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכבר כתבתי בזה לעיל רפ"ו וע"ש]:

וחבר להם מן הגדל בארץ. סיומא דברייתא בת"כ. דכתב הר"ב רישא. מה בגד מן הגדל כו'. יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת"ל או עור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפי' חוט ואפי' משיחה. הר"ש. [*ונראה לי דמתיבת או דריש. שהרי היה הכתוב יכול לומר בכולן בוי"ו. וא"נ בלא וי"ו ועכ"פ בלא תיבת או. שאין מקום לטעות לחשוב שיהיה דוקא כלי המחובר מכל אלו מעץ ובגד ועור ושק אלא למדרש שיש במשמע עוד עור והיינו המחובר משל ארץ לשל ים. ועיין מ"ש במ"ג ממסכת פרה ובת"כ ראיתי ת"ל בעור. אי בעור יש להביא את שחיבר כו' ובעיני נראה שהוא ט"ס. וכצ"ל ת"ל עור. או עור. וה"פ ה"מ למכתב עור. וכתב או עור. והיינו כדפירשתי. ועיין במס' נגעים רפי"א. ומ"ש הר"ב ובלבד שיחבר כו'. עיין ג"כ שם]:

אפי' משיחה. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד. הרמב"ם. ועיין מ"ש במ"ח פ"ג דסוכה:

כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו:

מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]:

אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים:

דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]:

כך נלפע"ד. ותמוהין בזה דברי הרמב"ם (רפי"א דנגעים) שכ' שפי' הגדל מהארץ. מדידוע שרוב הבעה"ח יתהוו מהצמחים. האי לישנא משמע שמתפרנסין מצמחים. וזה תמוה דהרי ידוע דגם הדגים אוכלין עשבים. וכן נמצא במעיהן. עשבים שאכלו במים. וכן אמרינן (עירובין כ"ז ב') דמה"ט מחשבו דגים גדולי קרקע. (עי' רש"י שם). ואע"ג דפסחים ל"ט א' אמרינן דלא מחשבו דגים גדולי קרקע. י"ל דעכ"פ אינן גדולי קרקע כמצה וע"ש. אבל עכ"פ גדלים הם מהקרקע כשאר הבע"ח שהזכיר הרמב"ם. והגם שי"ל דעכ"פ קים להו לרבנן שיוכלו להתקיים גם ממים לבד. עכ"פ לפי דברי רבינו מה קאמר התנא טעם למעט כלב המים. מפני שבורח ליבשה. הרי בריחתו לא מהני לן מידי רק אכילתו מגדולי ארץ. אע"כ כדברינו דגדולו מארץ. ר"ל מדורו הוא בארץ:

העושה כלים מן הגדול בים וחבר להם מן הגדול בארץ אפי' חוט אפי' משיחה. ובלבד שיחברנו לו בדרך וכו' לשון ר"ע ז"ל והיינו דקתני דבר שכיוצא בזה מקבל טומאה: