משנה כלים פרק י״ז משנה י״ב

בפרק שני מאהלות יבאר שעפר המת והוא אשר ישאר מעצמיו אחר אורך השנים דמיון אשר יטמא באהל ממנו שיעור מלא תרוד ואמר שזה התרוד הנזכר הוא תרוד הרופאים הגדולים אשר יוציאו בו העשבים אשר יבשלו אותן וזה השיעור הוא מלא תרוד כמו שהתבאר בשני מאהלות. והנגעים כולן אמנם יטמאו בכגריס והוא חצי פול ואמרו שזה הפול מהמקום הנקרא קילקי לגודל זה ושיעור מרובע בארכו שלשה גרעיני עדשים וכן ברחבו כמו שהתבאר בששי מנגעים. וכן מי שיאכל ביום הכפורים שיעור תמרה יתחייב כרת והתנה בזאת התמרה שתהיה גדולה מאד ואמרו כמוה וכגרעינתה הוא שיקבץ בשרה וגופה לפי שבין עצמה וגרעינתה מרחק רב ולו ישוער בכללה יהיה שעורה יותר רב והוא אמרם בירושלמי וצריך למעך חללה וכבר התבאר בהש"ס (יומא דף עט:) שזה השיעור הוא פחות מכביצה: כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד וכאשר ינקב נקב רחב יכניס ממנו הפלך ההוא יטהר: ומאור. הוא נקב יהיה בכותל ליכנס בו האורה וכאשר לא יעשה זה הנקב האדם בכוונה ליכנס בו האורה אבל יקוב אותו אחד מהבעלי חיים או ישחת מעצמו הנה לא יביא את הטומאה והוא שיכנס טומאת מת מזה הנקב לבית אלא אם היה בו זה השעור: ואגרוף. ידוע: ובן בטיח. איש ידוע והיה אגרופו גדול. אולם כאשר נעשה זה המאור על ידי אדם אם יהיה בו מלא מקדח של לשכה יביא את הטומאה והנה אבאר זה בי"ג מאהלות וכבר בארנו שהפונדיון חצי דרהם ומשקלו י"ח גרעיני שעורה והוא שעור הנקב אשר ינקב בזה המקדח אשר היה בלשכה שיעור הפונדיון: וסלע הנרונית. מיוחסת אל נירון קיסר והוא ממלכי הרומיים ואמר כי כאשר נקב זה הנקב שיעור הפונדיון והוא הסלע הפלונית והוא שיעור הנקב אשר בעול רצה לבאר שעורו בענינים מפורסמים אצל ההמון וראיתי לזכור לך בכאן שרש גדול התועלת והוא אמרם בתוספתא מקואות (פ"ה) כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק איי בהן ספקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים ספקו טמא ושמור זה השרש שבו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא ולא יטעך אמרו שיעורו מדברי סופרים עם השרש אשר בידינו שכל השיעורים הלכה למשה מסיני לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מדברי סופרים ואע"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר דעת סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות ושמור כלל זה:

כפיקה גדולה שלהן. פירש הר"ב שמשימים בפלך כו'. נראה בעיני דל"ג שלהן וכן לא העתיק אלא כפיקה גדולה ולכאורה יש פנים לכך מהגמ' פ"ג דבכורות דף כב א"ר יוחנן ג' פיקות שמעתי. אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה של סקאין. ומדלא חשיב הא דהכא. ש"מ שהיא אחת מכלל אלו והיינו או דשתי או דערב. אבל הר"ש כתב בהפך דהכא לא מיירי בהנהו. דשלהן קתני. וגם הרמב"ם גורס שלהן. וז"ל כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד. וכאשר ינקב נקב רחב [יכנס] ממנו [הפלך] ההוא [יטהר] ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בבא זו בפ"ז מה"כ:

מאור שלא נעשה בידי אדם. פי' הר"ב כגון חור שחררוהו מים כו'. כדתנן ברפי"ג דאהלות. וע"ש:

כמלא אגרוף גדול. דכיון דלא נעשה בידי אדם. בציר מהכי לא חשיב. רש"י רפ"ו דבכורות:

ישנו. לאותו אגרוף. רש"י:

של לשכה. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש"י:

כפונדיון האטלקי. בפ' הזהב משנה ה מפרש הר"ב דפונדיון שני איסרין. ובפ"ט דמקואות משנה ה'. דשיעור איסר אטלקי ד' גרגרי שעורות:

וכמלא נקב שבעול. שעושין בו נקב ותוקעים בו יתד לקשור רצועות העול. רש"י:

ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה:

מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו':

כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני:

וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו':

כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]:

האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה:

ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו:

שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]:

ומאור חלון:

שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר:

שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]:

זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה:

אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר:

וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא:

וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים:

והא דלא נקט נמי גריס של כתמי אשה. דהרי גם הנך כך הוא שיעורן (כנדה פ"ח מ"ב). ה"ט דהתם אם נמצא גריס גדול מקלקי רשאי לשער בו (כי"ד ק"צ ס"ה) והיינו משום דכל שיעורי חכמים להחמיר. ונ"ל משום דשיעורין בכל מקום הללמ"ס (סוכה ד"ו א') וכל הלממ"ס דינה כדאו' (רמב"ם טו"מ פ"ב ה"י) חוץ משיעורי כתם (שמד"ס) דאזלינן גביה לקולא (כנדה נ"ח ב'):

ואע"ג דפונדיון הוא חלק מ"ח שבסלע. וא"כ איך אפשר שיהיה גודל שניהן שוה. ודוחק לומר שקיסר נערא הקטין הסלעים כל כך עד שיהיה הסלע כחלק מ"ח בגדלו ממה שהיה בתחלה. אלא נ"ל דפונדיון הוא מטבע נחושת שהיה גדול כסלע כסף. והרי גם דנרי נחושת היה להן (כקידושין ד"ח א'). והא דמייתי תנא כל כך סימנים הרבה. והרי במלא מקדח לחוד כבר מסומן הדבר יפה. נ"ל דה"ט. כדי שלא נטעה לומר. דכמלא מקדח וחסומו שנינו. ובו נשער. והרי הוא גדול מכסלע. שבו משערין ב"ש בגלגולת שחסרה (כבכורות ל"ח ח'). קמ"ל דהכא סלע ומקדח חד שיעורא הוא. ורק אינך סימני דנקט תנא ודאי היינו טעמא מדאיכא דידע בהאי ולא ידע באידך:

כמוה וכגרעינתה. עיין במה שכתבתי בפ' בתרא דיומא סימן ב':

כפיקה גדולה שלהן. פי' הרמב"ם ז"ל כפיקה הגדולה שקושרין בהן שכן דרך לקשור בשולי הנודות וכשניקבו בשיעור שתצא מהנקב אותה הפיקא טהרו וכן פי' הרא"ש ז"ל וכן משמע קצת מתוך פי' הר"ש ז"ל:

ר' יוסי אומר ישנו כראש גדול של אדם. בתוספתא קאמר ר' יוסי ישנו כראש פר גדול של צפורי ואחרים אומרים משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערין עד שלא בא בן בטיח. ור' טרפון אומר פושט ראשי אצבעותיו ומראה ר' עקיבא אומר קופץ ראשי אצבעותיו ומראה ר' יהודה אומר מניח אצבעו על גודלו וכופל וחוזר ומוריד:

וכסלע הנירונית. מטבע של נירון קיסר היינו ההוא דערק ואיגייר ונפק מיניה ר"מ כדאיתא ס"פ הניזקין (גיטין דף נ"ו.) וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט) דמוכח במסכת בכורות פ' על אלו מומין שסלע נירונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכ"ש ממקדח גדול ע"כ וע"ש עוד:

שהוא כפונדיון. פי' וכמה הוא המקדח הגדול הוא כגודל פונדיון או כגודל סלע או כשיעור מלא נקב שבעול ה"ר יהוסף ז"ל: