משנה כלים פרק י״ז משנה י״א

כבר ביארנו בפתיחת דברינו במסכת מנחות שמדות הלח גם כן כמו ההין והלוג והרביעית הן חלקים מהסאה אשר היא מדה יבשה וכן הקב והאיפה והעשרון שהן מדות היבש ג"כ הן כולם מיוחסים לסאה כמו שביארנו בז' ממנחות (דף עז.) ושם התבאר שבסאה המדברית הוא השיעור והסאה מדברית היא ה' ששיות מסאה ירושלמית ושיעור אלו המדות אשר קדמו לנו בכל המשנה אמנם הן בסאה מדברית: ואמרו וכמזון שתי סעודות לעירוב ר"ל עירובי תחומין אשר לא תהיה אלא כמזון שתי סעודות לכל המערבין כמו שהתבאר בח' מעירובין (דף פב.) ואמר ר"מ שבשבת יאכל האדם מהמאכל יותר מפני הלפתן והוא עוזר לו על אכילת הפת יותר ור' יהודה אומר שבשבת יאכל פחות מפני מציאות המשתה והיין וירפה האסטומכא וימעיט האכילה וזהו ענין אמרו וזה וזה מתכוונין להקל מפני שכל אחד מהן אמנם כיון למעט שיעור העירוב וכבר ביארנו הרבה פעמים שהסאה ו' קבין ושהסלע ד' דינרין ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין והפונדיון חלק ממ"ח בסלע וכאשר יהיה הסך ד' סאין בסלע יהיה חצי קב בפונדיון הנה המגיע מזה השיעור אשר נתן אותו ר' יוחנן בן ברוקה שהשתי סעודות והוא חצי קב יהיה הקב ד' סעודות ור"ש אומר שהשתי סעודות הן שתי שלישי חלות יהיה ג' מהן בקב הנה לדעת ר"ש יהיה בקב ט' סעודות וביאר בהש"ס (שם) מאמר ר' יוחנן בן ברוקה ד' סעודות בקב אמנם הוא בשכירות האופה אשר ילוש ויאפה והעצים שמשים מעצמו והיה לו אצלם מהשכירות חצי מה שיאפו וכאשר נתן לו ד' סעודות ויקח הוא ארבעה ושנים מאלו הד' הוא ב' סעודות אשר רמז אליהן רבי יוחנן בן ברוקה וזהו רביעית הקב ור"ש אשר יאמר שהשתי סעודות הן שתי תשיעיות מן הקב לא יחשב השכירות ושני השיעורים קרובים ודע שהקב שיעורו בכ"ד ביצים וב' סעודות אם כן על דעת רבי יוחנן בן ברוקה הוא שיעור ששה ביצים ועל דעת ר"ש יהיו השתי סעודות שיעור ה' ביצים ושליש ושם התבאר שהלכה כר"י בן ברוקה:

באיטלקי. ל' הר"ב מדה של איטליאה כו'. ואין לתמוה על הקו"ף. כדאשכחן בעזרא שושנייכא. ע"ש שושן. תוס' ריש קדושין:

והחופן את הקטרת. והר"ב העתיק וחפני קטורת. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל. ובספרים ישנים:

כמלא לוגמיו. עיין מ"ש ביומא פ"ח מ"ב:

וכמזון שתי סעודות לעירוב וכו'. שנויה כבר בערובין פ"ח מ"ב. ושם מפורשה בס"ד והנני יוסיף בכאן. שנתעוררתי ע"פ מה שכתבתי לעיל פ"ג מ"ב שהגרוגרת יתירה מזית שיש מקום תימה דבפ"ז דעירובין מ"ח פי' הר"ב די"ח גרוגרות ב' סעודות ובפ' בתרא דיומא בגמרא דף פ. שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ובגמ' פ"ג דכריתות די"ד. דשיעור שני זיתים מחזיק בית הבליעה. ונמצינו למדין דלשתי סעודות שהם ו' ביצים יהיו י"ב זיתים. ואיך אפשר א"כ שהגרוגרת יתירה והרי הם י"ח בב' סעודות. אח"כ ראיתי בתוס' דיומא שהקשו זה. אבל תירוצם אינו עולה לפסק הר"ב [*ועי' המחלוקת שבין ת"ק ור"י בפרקין משנה ז]:

אלו ואלו מתכוונין להקל. וכן העתיק הר"ב. אבל בעירובין גרסי' וזה וזה מתכוונים להקל וכן העתיק הרמב"ם בכאן:

ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה:

שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה:

מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים:

שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל:

הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ:

וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]:

מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול:

אבל לא לשבת דבשבת דבסים תבשיליו. אכל טפי:

רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה:

אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות:

משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש:

מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים:

אבל לעירובי חצירות ושתופי מבואות. אע"ג דגם בהנהו בעי ב' סעודות (כעירובין פ"ז מ"ח) אפ"ה כ"ע מודו בהו דישערו בסעודה קבועה. דהיינו ו' או ח' ביצים (כרמב"ם או כרש"י). דכך הוא שיעור סעודה לרוב אדם (כפאה פ"ח מ"ז). והא דאין משערין בהנך נמי כבתחומין לפי האדם האוכל. דהיינו כבשבת או כבחול. ה"ט משום דבהנך לא אפשר. דבשלמא בתחומין כ"א מניח עירובו לעצמו. להכי אפשר לשער לפי האדם המניח העירוב. אבל עירובי חצירות ושתופי מבואות שהרבה בני אדם משותפים בעירוב א'. ומהן יש אוכל הרבה ויש מעט. להכי א"א לשער לפי המניחין. מה"ט שיערו גביה בסעודה קבועה. וכדאמרן:

מיהו אע"ג דקיי"ל כר"י לגבי ר"מ אפ"ה מודה ר"י דרוויחא לבסימא שכיחי (וכדמוכח במגילה ד"ז ב') רק ר"י ס"ל דאפ"ה בשבת דאכל ג' סעודות אפי' בסים תבשילא אפ"ה אינו אוכל כל כך הרבה כבסעודת חול אף דלא בסים כל כך:

ותמוה לכאורה דוכי פליגי במציאות. והרי בקל יכול להתברר מתי אדם אוכל טפי. ותו הרי מסתבר כר"מ דרוויחא לבסימא שכיחא (כמגילה ד"ז ב'). ואת"ל דלא פליגי במציאות. רק ר"מ משער לפי מה דמצי אכל. ור"י משער לפי מה דאכל באמת. וכמ"ש רבינו ב"י באמת (א"ח רצ"א) שהחכם עיניו בראשו לבלי ימלא כריסו בסעודת שחרית בפרטות. עכ"פ ק' כיון דשניהן מקילין לשער בסעודה קטנה מה לי אם נאמר שהיא כסעודת שבת או של חול. הרי בין כך וכך בסעודה קטנה משערינן. ולמה נקט להו תנא בלשון פלוגתא. ונ"ל דלעולם תרוייהו ס"ל דכיון דעיקר טעמא שבשבת אוכל אדם טפי. הוא רק משום שאז אוכל מעדנים. א"כ עני שאין לו מעדנים לכ"ע אוכל בשבת פחות מבחול והיינו מדאוכל ג' סעודות. וא"כ מדמשערין בכל אדם לפי אכלו. א"כ אם הוא עשיר יהיה לרבי מאיר קולא שישערו בסעודתו לחול דאילו בשבת היה אוכל העשיר טפי ולר"י יהיה חומרא דס"ל שישערו בסעודתו לשבת. ואולם אם הוא עני אז יהיה לר"י קולא שישערו בסעודתו לשבת. דאכל אז פחות מבחול. מדאכל שלש סעודות. ורבי מאיר דסבירא ליה שגם בו משערין כסעודתו בחול. אם כן יהיה על ידי זה חומרא. והיינו דקאמר זה וזה מתכוונין להקל. ולא קאמר זה וזה מקילין. דהרי באמת יש לכל חד קולא וחומרא וכדאמרן. רק שניהן מתכוונים להקל. רבי מאיר מיקל לעשיר. ור"י מיקל לעני: אבל עיקר פלוגתתן היינו דלר"מ מדמניח העירוב בחול. להכי משערינן בסעודת חול. דהרי בשעת חול צריך שיקנה העירוב. ולר"י כיון דלצורך שבת מניחו להכי משערין בסעודת שבת. אמנם ק' מה אלו ואלו דנקט. הרי ר"מ ור"י דפליגי. רק יחידים נינהו. ונ"ל לכאורה דאלו ואלו דקאמר תנא. היינו ר"מ ור"י דרישא שמשערין לפי האדם האוכל. ור"ש ורבי יוחנן דסיפא שמשערין לפי הככר. שני כתות אלו. מתכוונין אלו ואלו להקל והא דלא קאמר הכי בסוף המשנה. ה"ט. משום דאז לא היינו יודעין מאן הנך אלו ואלו דנקט תנא. דהרי הם ב' בעלי פלוגתא נפרדין להכי הפסיק בין הנך ב' מיני פלוגתות. וקאמר אלו ואלו. ר"ל אלו שמשערין לפי האדם. ואלו שמשערין לפי הככר. כולן מתכוונים להקל. מיהו מצינו דוגמתו (שלהי מ"ק) דקאמר בראש חודש וחנוכה ופורים וכו' בזה ובזה. הרי דפתח בג' וסיים בב':

ויש שאמרו מדה דקה וכו'. ה"פ דהני תלתא באבי ויש שאמרו דקתני במתני' בתחלה פירש לנו התנא דמדה דקה האמורה בכל מקום היא מדברית והדר מפ' מדה בינונית דהיינו ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם אם גדול גדולה ואם קטון קטנה ואם בינוני בינונית והדר מפ' בבא תליתאה ויש שאמרו מדה גסה וכולהו הני דאזיל ומפ' מלא חרווד רקב וכו' הוו מדה גסה. לשון ה"ר יהוסף ז"ל ויש שאמרו במדה דקה וכו' פי' יש דברים אחרים שאמרו חכמים בשיעור שלהם ואינם אלא במדה דקה ומה הם מדות הלח וכו' ויש דברים אחרים שאמרו חכמים והשיעור שלהם הוא לפי האדם כגון הקומץ של המנחה שאין לו מדה אלא לפי גודל יד הקומץ וכן המלא חפנים שלוקח כ"ג מן הקטרת ביום הכפורים הם לפי גודל ידי הכהן גדול וכן השותה מלא לוגמיו ביוה"כ ויש דברים אחרים שאמרו בהם חכמים ואינם אלא במדה גסה והם מלא תרווד וכו' עכ"ל ז"ל. עוד הגיה קומץ המנחה וחופני הקטרת וכתב ס"א גרסי' כמו בדפוס הקומץ את המנחה וחופן את הקטרת ונ"ל דשבוש הוא ע"כ. ונלע"ד לפי הגהתו דמלת קומץ בנקוד סגו"ל גרסי' המ"ם. ומלת וחפני גרסי' החי"ת בקמ"ץ חטוף מפני השב"א שבפ"א והנו"ן בציר"י והוא סמוך דוק:

ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם. בטור א"ח סי' תקפ"ו כתב דהא דאמרי' שיעור שופר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דא"כ ה"ל למיתניה הכא בהדי כל הני דמני דשיעורן הכל לפי מה שהוא אדם אלא ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר דהיינו טפח. ובגמ' בפ' בכל מערבין מוקמינן לה כסומכוס דאמר אין מערבין לישראל אלא בחולין דמידי דחזי ליה בעי' והכא נמי במתני' בעי' שיעור מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל ובעי התם בגמ' לימא פליגא אדר"ש בן אלעזר דאמר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כסעודה בינונית של כל אדם ומשני מתני' דתלי שיעורא באדם עצמו בחולה ובזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו. ובפ' מי שהוציאוהו אמרי' דארבע אמות שאמרו לענין שבת באמה דידיה יהבינן ליה והא דלא תני לה הכא במתני' משום דלא פסיקא ליה דאיכא ננס באבריו שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעי למיתב ליה באמה של קדש:

ובמזון שתי סעודות לעירוב. כצ"ל ובמזון בבי"ת:

ר' יהודה אומר לשבת אבל לא לחול. רבינו יהונתן הכהן ז"ל מפרש טעם כיצד הוי להקל לר' יהודה מלבד הטעם שפירש ר"ע ז"ל וכתבתיו בפ"ח דמסכת עירובין:

זה וזה מתכונין להקל. כך היה צ"ל אמנם אני רואה שבפירוש הרמב"ם ז"ל שכתוב זה וזה והרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה אלו ואלו. ועיין במ"ש שם בפ"ח דעירובין סימן ב':