משנה דמאי פרק א׳ משנה ד׳

מערבין בו. ערובי חצירות וערובי תחומין:

ומשתתפין בו. הוא שתופי מבואות והוא העירוב שיעשוהו אנשי המבוי כדי שיהא מותר להם להשתמש מחצר לחצר בשבת כמו שיתבאר בעירובין:

ומברכין עליו. הוא שיברכו עליו ברכת המזון:

ומזמנין עליו. כשיהיו האוכלים שלשה כאשר בארנו בברכות:

ומפרישין אותו ערום. ר"ל יוציאו מה שצריך להוציא והיא תרומת מעשר ומעשר שני והוא ערום לא יהיה חייב עליו ברכה ועל כן יפרישוהו ערום ואלו נתחייב עליו ברכה על הפרשת תרומת דמאי ממנו לא הותר לו לברך עד שיכסה עצמו. ומותר לו ג"כ להפריש תרומת דמאי בין השמשות ואינו מותר לעשות כן בודאי מפני שבין השמשות ספק אם הוא מן השבת או מן החול ואינו מותר להפריש תרומות ומעשרות בשבת כמו שיתבאר במקומו:

ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך הוא שיוציאו מעשר שני בלבד ואף על פי שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מעשר ראשון ואם לאו למדנו מהענין הזה שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום [משא"כ בודאי] ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מעשר שני קודם מעשר ראשון* וזה מותר בלבד שישמור השיעורין והדמיון בזה כגון אם היו מאה סאין חטין יוציא עשר סאין תחלה ויאמר זה מעשר שני ואח"כ יוציא עשרה סאין ויאמר זה מעשר ראשון ועל כן שים לבך לשמור ענין זה:

וגרדי. הוא אורג:

וסורק הוא עושה הצמר במסרק והשמן שיסוך בו האורג ידו אינו מאבדנו בגופו ולפיכך הוא חייב בדמאי ואשר ימשח בו סורק הצמר הוא נאבד בצמר ומפני זה פטור מן הדמאי וענין פטור שלא יתחייב להוציא ממנו מעשר דמאי:

הדמאי מערבין בו וכו'. פירש הר"ב ואע"ג דלא חזי ליה מגו וכו' דהא תנן מאכילין וכו' עיין מ"ש בסוף מתניתין דריש פ"ג. ומצאתי בליקוטי מהרי"ל שאמר מימי תמהתי על מתניתין מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בש"ס [יותר] משום משנה ע"כ. ותנא ושייר דשייר מצה כדתנן בפרק כל שעה (משנה ה) ושייר נמי אתרוג כדתנן בפרק לולב הגזול [משנה ה]:

ומשתתפין בו. נראה בעיני דנקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצרות בין בתחומין. ואי לא קתני שתוף הוה אמינא דעירוב דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה ובית דינו. אבל תחומין דאפי' למאן דאמר דרבנן סמכוהו אקראי כדפי' הר"ב בסוף פרק ב דשבת אימא דהחמירו בו. הלכך קתני משתתפין דנמי מתקנת שלמה ובית דינו וא"כ למאי קתני עירובין אלא לתחומין הוא דאתא:

ומברכין עליו. לשון הר"ב ברכת המזון. ומסיים הר"ש דטעונה כוס ע"כ. ומשמע דאילו ברכת הנהנין פשיטא דמברך ולא הוי בו משום ובוצע ברך וכדאיכא מרבוותא דסברי הכי כמ"ש בריש פ"ז דברכות. אבל דברי הר"ב בפירוש מתני' דרפ"ז דברכות מדברי רש"י העתיקם. ובעל כ"מ כתב בפ"א מה' ברכות דמדברי רש"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור ע"כ. ואי הכי דברי הר"ב סתרן אהדדי. ורש"י מפ' אמתני' דהכא ומברכין ברכת המוציא. כ"כ בפ"ב דשבת דף כג. ויש לומר דהכי קאמר דאע"פ ששאר דברים האסורים אינו מברך משום ובוצע ברך. [צ"ל הכא בדמאי מברך. ב"ד]:

ומפרישין אותו ערום. לשון הר"ב דלא בעי ברוכי דאילו בעי ברוכי הא בעינן וכו'. תלי תניא בדלא תניא דהיכי שמעינן דלא בעי ברוכי. וז"ל הר"ש ומפרישין אותו ערום מהכא דייקינן בפ' במה מדליקין (שבת כג). דלא בעי ברוכי דכי קאי ערום וכו' ע"כ. וטעמא אביי אמר לפי שהוא ספק ורבא אמר דרוב עמי הארן מעשרין הן. ומ"ש הר"ב דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר וסיפיה ולא יראה בך ערות דבר פירש"י אפילו דבור שיש בו הזכרת השם:

בין השמשות. כתב הר"ב דספק חשיכה מעשרין וכו'. עי' מ"ש בס"ד ברפ"ד:

הא אם הקדים וכו'. והר"ב והר"ש העתיקו ואם וכן הגירסא בסדר המשנה דבירושלמי. ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם משום דמסרך סריך מלישניה דמתני' י"א פרק בתרא דמעשר שני. והנך רואה מה שכתבו התוס' פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא) בדבור עבדינן כוותייהו דולא עבדינן כותייהו ה"ל למימר ומשום פ"ק דחולין [יח:] נקט הכי דקאמר התם וכו' ועבדינן כוותייהו ע"כ. [*ועי' ספ"ב דמכות. וי"א שיש למחוק אות האל"ף מתיבת הא ותשאר אות הה"א לבדה ותהיה סימן על שזו היא משנה חמישית]:

אין בכך כלום. כתב הר"ב דאילו בודאי אם עשה כן אינו יכול להתודות. וא"ת תיפוק לי שעובר בלא תעשה כדתנן במשנה ו פ"ג דתרומות. ויש לומר דאי מש"ה לא איריא למתני אין בכך כלום גבי דמאי טפי מבודאי דהא בודאי נמי אין בכך כלום אע"פ שעובר בלאו כדתנן התם דמה שעשה עשוי. וכן אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם בספ"ג מהלכות תרומות. משא"כ לענין הוידוי. שפיר קתני בדמאי דאין בכך כלום משא"כ בודאי דמעכבו. ובפירוש הרמב"ם למשנתינו יש טעות סופר שמ"ש ר"ל בטבל האמתי וכו' וזה מותר. הוא הפך משנת תרומות שכתבתי ופסקה בספ"ג מה"ת לכן נ"ל שכצ"ל אין בכך כלום משא"כ בודאי ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מ"ש קודם מע"ר הוא עובר בל"ת ואינו יכול להתודות וזה מותר בדמאי ובלבד וכו':

חייב בדמאי. ל' הר"ב שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה. כדתנן בפ"ט דשבת מ"ד ולשון הרמב"ם אינו מאבדנו בגופו. ר"ל אלא נבלע בגופו. ולשונו בפי"ג מהל' מעשר חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה כו':

הדמאי מערבין בו ערובי תחומין וחצרות:

ומשתתפין בו שתופי מבואות. ואף דפשוט דדינו שוה לערובי חצירות. קמשמע לן הא לגלויי דמערבין דרישא ר"ל אפילו תחומין. דאסמכוהו אקרא. אפילו הכי שרי. ואף דלא חזי ליה. על כל פנים מגו דמפקר נכסי והוה עני דפטור מלעשר דמאי. ומה שהקשה הגאון מהר"י חאגיז זצוק"ל. דאטו בשופטני עסקינן שיפקיר כל נכסיו כדי לזכות במעט פרוסת דמאי. נ"ל דה"ט משום דמדאורייתא אפילו הפקר בינו לבין עצמו מהני. כנדרים [דל"ה] וח"מ סי' רע"ג. ורמג"א [סי' רמ"ו סק"ט]. א"כ לא מפסיד מידי. אמנם לתוס' עירובין [ד"ל ע"ב] לא אצטריכן להך טעמא רק לסומכוס. אבל לרבנן. בל"ז מערבין מדחזי עכ"פ לעניים. דהרי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה:

ומברכים עליו בהמ"ז. ולא מחשב בוצע ברך ועמ"ש פ"ז דברכות סי' ב'. ולרש"י ר"ל ברכת המוציא:

ומזמנין עליו אף דזימון בעי קביעות. כ"כ רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. עוד י"ל דקמ"ל דאף דבזימון מוציא אחרים יד"ח. ובכולהו טעמא משום מגו הנ"ל:

ומפרישין אותו ערום כשמפריש המעשר ותמ"ע. מדא"צ ברכה מדהו"ל ספק דדבריהם. ואע"ג דיו"ט שני נמי הוא רק דדבריהם ומברכין הכא שאני דרוב ע"ה מעשרין הן [כשבת כ"ג א]:

בין השמשות בע"ש. דספק חשכה מעשרין הדמאי:

הא אם הקדים בתבואה שקנה מעם הארץ:

מעשר שני לראשון אין בכך כלום אף שמפסיד הכהן עי"ז בתרומת מעשר. ונראה לי דמדלא קתני ומותר להקדים וכו' שמע מינה דעכ"פ לכתחילה אסור. ויש אומרים דמלת הא היינו דכאן מתחיל משנה ה' [אב"י עי' הג"ה דומה לזה בסמ"ע ח"מ סי' מ"ג סקנ"ג]. ואין נראה דטפי היה ראוי להתחיל משנה ה' עם בבא דשמן:

שמן שהגרדי וועבער:

סך באצבעותיו חייב בדמאי דסיכה כשתייה:

ושהסורק נותן בצמר פטור מן הדמאי קצת יש לדקדק למה הפסיק תנא עם קולות הדמאי שמערבין בו וכו'. בין סיכת שמן ערב לסיכת גרדי וסורק ששניהן מענין סיכה. נ"ל דהפסיק ביניהן לאשמעינן שאין משמעות סיכה זו כזו. דבשמן ערב אפילו בסכו לעונג הגוף פטרו בה. וסיכת הגרדי אף בסכו להרטיב על ידן גם חוט האריגה. אפ"ה מדגופו נהנה ממנו חייב. דלא דמי לשמן ערב דלא שכיח:

ומברכין עליו. פי' רש"י ז"ל בפ' במה מדליקין (שבת ד' כ"ג.) ברכת המוציא. והיינו שלשה שאכלו כאחת ואחד מהן עני ואוכל דמאי מברך ברכת המוציא ומוציא אחרים. ומזמנין עליו. ומברך ברכת זמון להוציאן י"ח. ומפ' טעמא בפ' שלשה שאכלו דאי בעו מפקרי לנכסייהו ומצו לאכול דמאי גבי האי. אבל אי הוי ודאי אין מזמנין עמו דאין קבע וחבור לדברים האסורין מפני שאין רשאין להתחבר עמו בחבורה. אבל האוכל מהן ואפי' ודאי טבל אע"פ שאינו רשאי חייב לברך המוציא ושלש ברכות. וכן דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דלהכי תני ומברכין עליו דהיינו ברכת המזון ולאשמעי' דוקא דמאי אבל ודאי אין בו ברכת המזון דאין זה מברך אלא מנאץ ואין חפץ לה' באותה ברכה שאין האכילה מזון אלא כוס התרעלה. והרשב"א ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ז"ל וסייעו מן המשנה הזו בפ' ג' שאכלו. ודבריו נכונים דאילו לפי' רש"י ז"ל אמאי תני מברכין לענין המוציא דאם שמעו הברכה וכוונו לצאת פשיטא דיוצאין. ועוד דאי מברכין היינו בשלשה ליתני מזמנין ומברכין דלשתמע דבשלשה מיירי. ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל בה' ברכות. עכ"ל הרש"ש ז"ל. ועי' עוד בפי' ה"ר שמשון ז"ל:

ואם הקדים מע"ש לראשון. שהפריש וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' ה"ר שמשון ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס הא אם הקדים. וז"ל ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך והוא שיוציאו ממנו מע"ש בלבד ואע"פ שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מע"ר או לאו. למדנו מהענין הזה שאם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מע"ש קודם מע"ר אסור. וזה מותר. ובלבד שישמור השיעורין. והדמיון בזה כגון אם היו מאה סאין חטין יוציא עשר סאין תחלה ויאמר זה מע"ש ואח"כ יוציא עשר סאין ויאמר זה מע"ר וע"כ שים לבך לשמור ענין זה ע"כ. וקודם לזה הייתי סבור לומר דאשגרת לישנא דמתני' דבפ' בתרא דמע"ש נקט הכא כדמתרצי תוס' ז"ל בכמה דוכתי. וכמו שהעתיק בתוי"ט ההיא דכתב התוספות בפרק מקום שנהגו דבמקום לאו נכתב הן משום סרכא. אבל השתא חזינא שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל ודוקא נקטה. וכתב הח' ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ס"א האם קמץ חיריק ובירו' ריב"ל ס"ל ואם הקדים דוקא בדיעבד אם עשה עשוי אבל לכתחלה לא יעשה ור"י ס"ל דאפי' לכתחלה מותר להקדים שני לראשון בדמאי:

שמן שהגרדי סך באצבעותיו. כדי שלא תזיק לו האריגה דהשתא דמי לסיכה של תענוג דהויא כשתייה:

ושהסורק נותן בצמר פטור. לא קתני לשון סיכה או לשון משיחה לאשמעי' דאע"ג שנותן שמן הרבה פטור וכמ"ש בריש מתני' דלעיל: