משנה דמאי פרק א׳ משנה ג׳

קמח לעורות. לעבד בהם העורות:

וכזיב. שם מקום והוא המפריש בין א"י שהחזיקו עולי בבל ובין שהחזיקו בה עולי מצרים ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כמו חו"ל והעיקר שיש אצלנו חזקת א"י חייב עד שיודע שהוא פטור ועל כן יתחייב בה הדמאי בדינין אשר זכרנו וחזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע לך שהוא חייב לפיכך לא נחייב פירות הבאים מחוצה לארץ חיובי הדמאי ולא נאמר שמא פירות ארץ ישראל הם והוציאם חוצה לארץ:

והמדומע הוא דבר המעורב מחולין ותרומה ועוד אבאר דינו במס' תרומות ואולם קראוהו מדומע כי התרומה שמה דמע והוא מה שאמר הכתוב (שמות כב) מלאתך ודמעך:

והלקוח בכסף מעשר. הם הפירות שלקחו בירושלים בכסף מעשר שני כמו שיתבאר במקומו:

ושירי המנחות. הוא הנותר מן המנחה אחר שיקריב ממנה מלא קמצו והנותר ההוא אוכלים אותו הכהנים כמו שחייב עליהם הכתוב ואמרו בגמרא בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו:

ושמן ערב. הוא שמן המור:

לזרע. פירש הר"ב דאילו טבל ודאי אסור לזרוע כדפי' בסוף פ"ק דפאה:

חלת עם הארץ. לשון הר"ב שתקן לו חבר וכו'. וכ"כ הר"ש ובירושלמי פליגי רבי אושעיא ורבי יוחנן. רבי יוחנן אומר בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. אמר רבי אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. על דעתיה דר"א בחלת עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה לא. על דעתיה דרבי יוחנן היא הדא היא הדא. והרמב"ם בפירושו ובחבורו בפ' י"ג תופס לטעמיה דרבי יוחנן. והיינו משום דסוגיא דירושלמי בריש פ"ה כר"י אתיא וכמ"ש שם הר"ש וכ"כ התוספות פ"ק דיומא דף ט ולכאורה מוקמי להו הר"ש והר"ב הכא בשתקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדריש פ"ה דלוקח מן הנחתום מפריש אף חלה [אף על חלה כצ"ל] וכדרמי התם בירושלמי וחד שינויא ניהו דהכא שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן. אלא שממה שפירשו בסמוך אוכיח דמפרשי למתניתין אליבא דרבי אושעיא ואליביה לא הקשה. דהכא בהפרישו עם הארץ והתם בהפרישו חבר דלא שייך טעמא דאימת קדשים. וכ"כ שם הר"ש. הלכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתקן לו גבל חבר. דאי לאו הכי הויא החלה טמאה שאין עם הארץ נאמן על פירות שהוכשרו לומר שלא נטמאו כדלקמן במשנה ג' פ"ב [*ולשון הר"ש שתקן לו גבל חבר בטהרה. ונראה לי דהמגיה כן בדברי הר"ב לא הפסיד] והא דלא פירשו אליבא דרבי יוחנן משום דסברי דר' אושעיא קשיש טפי והוי נמי תנא טפי מרבי יוחנן:

והמדומע. פי' הר"ב עם הארץ שנפלה לו סאה וכו' וכ"כ הר"ש. והיינו נמי אליבא דר' אושעיא כדמפרש בירושלמי אליביה דדוקא בפירות עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח פירות מעם הארץ ונדמעו לא. ופירוש מדומע כתב הרמב"ם כי התרומה שמה דמעה והוא מה שאמר הכתוב (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך: והלקוח בכסף מעשר שני. לשון הר"ב שלקח דמאי וכו'. וכן לשון הר"ש ולא פירש בירושלמי אליבא דר' אושעיא שלפי הסברא מסתברא דלרבי אושעיא דוקא כשעם הארץ יודע שזה נקח ממנו בכסף מעשר שני לאכלו בתורת מעשר שני דאז אימת קדשים עליו:

ושירי מנחות. כתב הר"ב והר"ש ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן. והיינו נמי אליבא דרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן לא גזרו ואין צריך לטעם ולא חיישינן וכו'. ויראה לי לתת טעם למה לא גזרו. דחלה ומדומע ושירי מנחות כולם לכהן סמכו על הא דרוב עמי הארץ מעשרין. דומה למה ששנינו בסוף פ"ה מן הדמאי על הדמאי תרומה ואין צריך להוציא עליה תרומה ומעשרות הואיל ולכהן היא. ולפיכך לרבי יוחנן הא דשירי מנחות אפילו חבר המביאה דמאי. ולא פירשו בירושלמי לא בזה ולא בלקוח בכסף מעשר שני כמו שכתבתי. וטעמא דלקוח בכסף מעשר שני שלא גזרו לר"י היינו כדי שיהא מצוי לבעלי כסף מעשר שני פירות הרבה לקנות ולאכלן בירושלים:

שמן ערב. לשון הר"ש דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר ע"כ. כלומר אע"ג דסיכה נמי כשתיה כדלקמן מ"מ לא חמיר כמו אכילה ושתיה עצמה כדמפרש הר"ב במ"ד פ"ט דשבת:

הלוקח תבואה מע"ה:

לזרע ולבהמה להאכיל לבהמה. מיהו בקנה לאדם ונמלך להאכילה לבהמה. גם בדמאי חייב לעשר [כחולין ד"ז ב]:

קמח לעורות לעבדן:

שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי דלא גזרו רק לאכילה וסיכת אדם. מיהו טבל וודאי אסור לזרעו [כפאה פ"א מ"ו]:

מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי דמשם עד סוף א"י לא כבשו עולי בבל. ופטור אפילו בוודאי. רק דבוודאי גזרו במקומות הקרובות לא"י. ומיירי בשדה עובד כוכבים. דבשדה ישראל אפילו בסוריא חייב כספ"ו מי"א. והיינו לר"מ דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשר ורק דיגון עובד כוכבים פוטר. כספ"ד משנה ט' [ומנחות דס"ו]. ור"ל דאילו למאן דאמר יש קניין. גם בארץ ישראל שכבשו עולי בבל פטור ממעשרות במה שקנה מעובד כוכבים עד כאן לשון רבינו הגאון אאס"ו זצוק"ל ואנן קיימא לן דבארץ ישראל אין קנין לעובד כוכבים וכו' ובסוריא יש קניין. ויש אומרים דאפילו שדה שבא"י ביד ישראל בזמן הזה פטור ממעשרות מדאו' [י"ד של"א. א'. ב'. ג']:

חלת עם הארץ שגיבל לו חבר בטהרה ונתנה לכהן:

והמדומע שנתערב לע"ה תרומה בפחות מק' חולין. ומכרה לכהן:

והלקוח בכסף מעשר שני חבר שלקח פירות מע"ה. אפי' במעות מע"ש של דמאי:

ושירי המנחות ע"ה שהביא מנחה ונקמצת ושיריה נאכל לכהנים:

פטורין מן הדמאי ודוקא כשיאמר הע"ה עשרתים:

שמן ערב באלזאם:

ובית הלל פוטרין דאף דסיכה כשתיה עכ"פ מדלא שכיח ל"ג בדמאי:

כתב עלה רבינו הנ"ל [באות יד] ק"ל מ"ט שייר תוספת בכורים דפטור מדמאי. וצ"ע עכלה"ט. ואני נוראות נפלאתי על רבינו. דהרי תוספת בכורים כבכורים. דפטור אפי' מוודאי. ולא נקט בפ"ג דבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעטור בכורים אפי' בכה"ג חייב. כמבואר בירושלמי סוף בכורים. וכ"פ רמב"ם פ"ב מבכורים הי"ח. אמנם תמהני ארמב"ם דבפי"ג ממעשר הי"ד. כתב דתוספת פטור מדמאי. השיבני רבינו הנ"ל. וז"ל אני בתומי תמכתי ברבינו הרמב"ם פי"ג ממעשר. וכמ"ש מעכ"ת נ"י בעצמו. גם מסתימת הר"מ והר"ש משמע דס"ל דהתם דוקא נקט דמאי. והירושל' דאמר תני פטור מודאי. היינו דבברייתא תנא כן ופליג אמתני'. וקיי"ל כסתם מתני' עכלה"ט. וק"ל על רבינו הרי מתני' דהכא דשייר לתוס' בכורים. משמע דס"ל כברייתא ולמה נשבשה. ולא נימא טפי דלא נקט בפ"ג בבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעיטור בכורים אפי' בכה"ג חייב וכלעיל. אמנם בני הב"ח החרוץ ר' ברוך יצחק שליט"א הקשה דאפי' אבכורים גופא ק' מ"ט שייריה ברישא כדתני נמי מכזיב ולהלן. והרי גם זה פטור אפי' מודאי. וצ"ע.

הלוקח לזרע. פי' הר"ש והרא"ש ז"ל. לזרע. לקח תבואה לזרעה פטור מלעשר בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה אע"פ שאסור לזרוע טבל:

שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים. תימה לע"ד אמאי לא ערבינהו שמן לנר או לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי. דלעולם מצינן לפרושי דלזא"ז קתני. לא מיבעי לנר דהוי כמו שריפה דפטור מן הדמאי אלא אפי' לסוך בו את הכלים שעי"כ הוא מיתקן הכלי ונהנה תמיד מן הכלי אעפ"כ פטור. ואפשר דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו. א"נ הדר תנא שמן לאשמעי' דאע"ג דשמן ראשון דלהדליק הוי צלול אעפ"כ פטור מן הדמאי. ואי לא הדר תני שמן בהדיא גבי סיכת כלים ה"א דתרווייהו בשמן עכור ומאי לנר ע"י פתילות עבות ביותר דהוי כמו שריפה ממש להכי הדר תנא שמן גבי סיכת כלים דהתם ודאי בעכור רגילי אינשי לסוך את הכלים. אבל הה"נ דשניהם בצלול נמי פטור מן הדמאי דהוי כמו לאבוד. ובסוף פרקין אשמעי' דאפי' אם נותן שמן הרבה בצמר פטור מן הדמאי דמשום הכי לא קתני מושח או סך. כך נלע"ד:

מן כזיב ולהלן פטור מן הדמאי. בהא אפי' ר"ל מודה דדמאי לאו דוקא וכדכתיבנא. ובירוש' משמע דכזיב עצמה כלחוץ ופטורה מן הדמאי:

חלת עם הארץ והמדומע וכו'. בירושלמי לקמן ריש פרק ה' תני ר"ש בן יהודה אומר משום רבי שמעון חלה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין וכמו שרמזתי שם. ובירושלמי דפרקין ודפרק האיש מקדש תני וכולן שקרא שם לתרומת מעשר שלהן. פי' כל הני דתנן במתני' הלוקח לזרע וכו' עד סוף. אם קרא שם לתמ"ע שלהן. מה שעשה עשוי. ואותה תרומה שהפריש מאותו דמאי חייב ליתנה לכהן. ואם קרא שם למע"ש שלהן חייב להעלותו לירושלם או לפדותו. ואיכא אמורא דאמר חוץ משירי מנחות שאם קרא שם לתרומה ומעשר שבהן לא עשה כלום דממון גבוה הן ואין בהם לכהנים זכות רק אכילה ולא דבר אחר:

שמן ערב וכו'. בירושלמי תני א"ר יודה לא פטרו ב"ה אלא שמן של פוליטון בלבד. אחרים אומרים בשם ר' נתן מחייבין היו ב"ה שמן ורדודנין: