משנה דמאי פרק א׳ משנה ב׳

ירצה לומר שמעשר שני של דמאי דיניו קלים ולא חייב בו מה שחייב במעשר שני האמיתי והוא כי מעשר שני האמיתי כשיגאלנו בעליו לנפשו יוסיף החומש על דמיו ממה שאמר הכתוב (ויקרא כ״ז:ל״א) חמישיתו יוסף עליו ויוציאהו מביתו כשישלם זמנו הוא שאמר הכתוב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית כמו שיתבאר:

ואונן הוא האיש שמת לו מת ויתחייב עליו אבלות וביום קבורתו יהיה אונן מדאורייתא כל זמן שלא נקבר עד סוף יום קבורתו אבל הלילה שלאחר יום הקבורה שהוא ליל יום שני מן האבלות הוא אונן מדרבנן וכל זמן שנקרא אונן אסור לו לאכול מעשר שני והוא מה שאמר הכתוב לא אכלתי באוני ממנו (שם) ופירות מעשר שני אמר הכתוב עליהם אחר שהעלו אותם לירושלים אסור להוציאם משם אלא יאכל אותם שם כמו שיתבאר ואסור לאבדם בדרכים אפילו מעט מהם אבל יוליך הכל או דמיו לירושלים ואסור לתתם לעם הארץ בירושלים כי אנו חוששין שמא יאכלנו בטומאה והכתוב הזהיר על זה באמרו לא בערתי ממנו בטמא (שם) והותר כל זה במעשר שני של דמאי כמו שתראה:

ומה שאמר ואוכל כנגדו ר"ל שפירות מעשר שני של דמאי אשר התרנו לו לתתם לע"ה יצטרך להוציא מנכסיו כפי מה שהם שוים ויאכלם בירושלים כמעות מעשר שני:

ודע כי מעשר שני האמתי מותר לפדותו בזוזים של כסף ויחזרו הזוזים ההם קדש ויחזרו הפירות חולין וזהו ענין מחללין ומותר לו לחלל המעות ההם על מעות כסף שניים כמו כן ויצאו המעות הראשונות לחולין ויחזרו השניים קדש וכן יעשה בזוזים השניים אם ירצה וכך יעשה אפילו אלף פעמים ואסור לפדות פירות מעשר שני האמתי בנחשת ולא להחליף מעות מעשר שני במעות נחשת מפני שאמר הכתוב וצרת הכסף אבל במ"ש של דמאי יהיה מותר על דרך ההקל ועוד אבאר לך זה החלול באר היטב במסכת מעשר שני ואין הלכה כר"מ:

הדמאי אין לו חומש. פי' הר"ב הפודה מעשר שני של דמאי וכו'. ולא כן באוכל תרומת מעשר של דמאי כדתנן בפרק הזהב משנה ח ועיין מה שאכתוב שם בס"ד. והפודה היינו הבעל וכדתנן התם בהזהב ומפורש בפירוש הרמב"ם דהכא והר"ב זכרו לעיל בפאה בפרק ז משנה ו:

ונאכל לאונן. עיין בפירוש [*הר"ב] משנה י"ב פרק ה דמסכת מעשר שני. ושאלני מהר"ר משה כהן למה לא גזרו באונן דהא שב ואל תעשה עדיף וכל שכן להרמב"ם דסבירא ליה בודאי דלוקין משום לא אכלתי באוני ממנו כמ"ש בפרק ג מהלכות מעשר שני. ופשיטנא ליה מהירושלמי והביאו הר"ש וז"ל תני נאכל לאנינה. ואינו נאכל לטומאה. מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דדבר המצוי שייך למיגזר שלא יזלזלו ע"כ. והלכך הבאת מקום שהוא עיקר מצות מעשר שני הוצרכו לקיים בו. מה שאין כן אנינה דלא שכיחא. ומטעם דרוב עמי הארץ מעשרין וכדכתיבנא לעיל:

ויוצא. לשון הר"ב ונפדה. [*ובס"א ראיתי דגרס כך במשנה] ועיין במ"ו פ"ג דמע"ש *)ובפירושה ומ"ש שם בס"ד:

ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו. כתב הר"ש כההוא דתנינן במשנה ג פרק ג דמסכת מעשר שני ע"כ. ולענין יאכל כנגדו כיוצא בזה בסוף פ"ק דמעשר שני ועיין שם:

כסף על נחשת. פי' הר"ב אפילו שלא מדוחק. עיין במשנה ו פרק ב דמסכת מעשר שני. וכתבו התוספות בב"מ דף נה ע"ב וא"ת כיון דתנא מחללין כסף על כסף אע"ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כל שכן כסף על נחשת דשרי. דאפי' בודאי מדוחק שרי. וי"ל איידי דתני נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא (כדאיתא בריש פ"ד דב"מ) עכ"ל:

[*ובלבד שיחזור ויפדה וכו'. כתב הר"ב דלא גרס ליה אבל התוס' דב"מ פ"ד [דף נה: סד"ה ויחזור] קיימו הגירסא ופירשו דיש לומר כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפי' כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחלה כשיחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך לפדותם צריך להעלותן עכ"ל]:

דמאי הוא תבואה של ע"ה. נוטריקן דא מאי. ר"ל מה זה. מעושר או לא. דנהי דרוב ע"ה מעשרין הן. ולא קיי"ל כר"מ דחייש למיעוטא. הכא דהפירות מתחלתן בחזקת איסור טבל היו [כתו' יבמות דקי"ט ע"א] ואיכא נמי מיעוט דשכיח דאין מעשרין [כתוס' שבת די"ג א]. גם רבנן מודו דאמרינן סמוך מעוט דשכיח לחזקה מד"ס להחמיר [כנ"י רפ"ז דיבמות]. ואע"ג דגבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ל"א סמוך מיעוט דאין מומחין לחזקת איסור אמה"ח [כחולין ד"ג]. התם אין המיעוט מצוי. ואדרבה הרוב מצוי [כתוס' בכורות ד"כ ע"ב]. משא"כ הכא דהמיעוט שכיח חיישינן מדרבנן. מיהו לא חשידי את"ג מדהיא במיתה. ואף דתרומת מעשר נמי במיתה. ואפ"ה חשידי עלה. עכ"פ אין מפורש בה מיתה כבת"ג [כרש"י נדרים דפ"ד א]. וגם קסבר ע"ה. ללוי הוא דפקיד רחמנא ליתן תמ"ע [כרש"י בכורות די"א ב] ולא לדידי. מש"ה הקונה מע"ה א"צ להפריש ת"ג. ומעשר ראשון ומעשר שני. או מעשר עני בשנתו מפרישן. מדכל טבל במיתה [כיבמות דפ"ו]. מיהו מדאין בהם שום קדושה. מפרישן והן שלו דהממע"ה. ותמ"ע מפריש ממעשר ראשון. ונותנו לכהן [כסוטה דמ"ח]. ולא אמרו שימכרנה לכהן. דמדאית באכילתן עון מיתה. חיישינן אדמשהי לה למכרה אתא לידי תקלה [כרש"י שם]. או כתוס' [יומא ד"ט] דמדהיא רק חלק ק' מהתבואה לא חששו כ"כ לפסידא של הקונה. מיהו בטי"ד סי' של"א כ' שימכרנה לכהן:

הקלין שבדמאי שהקילו חכמים בהן שהקונה אותן מע"ה. א"צ לעשרן. דמדגדלין בהפקר. איכא ס"ס. ס' לקטן ע"ה מהפקר וס' עישרן. ועוד דמדלא חשיבי. וודאי עישרן הע"ה. אבל אם הם ממשומר וודאי חייב לעשרן. וי"א דגם בוודאי פטור מלעשרן [כברכות ד"מ ע"ב]:

הדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי וה"ה רבעי של דמאי [מעש"נ פ"ה. מ"ג] ומשכח"ל בקנה מע"ה פירות בשנת ד' ואמר דהן של ג'. דפשוט דכמו דחשוד הע"ה על מעשרות חשוד ארבעי. מיהו מלקמן סי' כ"ב משמע דאינו חשוד אמעש"נ וראוי רק לאכלו בטומאה. אבל לא שלא להעלותו. א"כ ה"ה ברבעי:

אין לו חומש כשפודהו. דמדאין חומש מעכב בדאו'. בדמאי אפילו לכתחלה א"צ [כב"מ נ"ד]:

ואין לו ביעור א"צ לבערו מהבית עם שאר מעשרות בערב פסח של שנת ד' וז' בשמיטה [כמע"ש פ"ה מ"ו]:

ונאכל לאונן עי' בכורים פ"ב י:

ונכנס לירושלם ויוצא ונפדה שם. דקליטת מחיצות מד"ס [כב"מ דנ"ג]. מיהו דוקא טבל של דמאי אף שנגמ"ל למעשר מותר להוציאו מירושלים. אבל מעשר של דמאי כבר קלטוהו מחיצות ואסור להוציא [כירושלמי פ"ג דמע"ש מ"ו וכן פסק הרמב"ם פ"ב ממע"ש ה"ט וי"א]:

ומאבדין את מעוטו בדרכים דמע"ש וודאי. אסור לאבד כרפ"ב דמע"ש. משא"כ מע"ש דמאי מותר לאבדו. ונקט מעוטו. דאם מרובה לא ירצה לאבדו. אבל מעוטו טורח לו להעלותו. ובדרכים ר"ל בשביל טרחת הדרכים. או דבדרך נוח לאבדו. כשיניחו וילך. כך נ"ל:

ונותנו לעם הארץ לאכלו בירושלים. אף דחשוד לאכלו בטומאה:

ויאכל כנגדו כנגד מה שנתן לעם הארץ. יאכל מנכסיו בירושלים בטהרה:

ומחללים אותו כסף על כסף ובודאי אסור. כי אם כשהן משני מלכים והשני חריף טפי:

כסף על נחשת מה שאין כן בוודאי דוקא מדוחק שרי:

ונחושת על הפירות ומותר לחזור ולפדות הפירות:

ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות ר"ל וזה דוקא כשהיה דעתו מתחלה לחזור ולפדות הפירות. אבל בהיה דעתו כשחללן להעלות הפירות גופייהו. צריך להעלותן:

וחכ"א יעלה הפירות ויאכלו בירושלם אפילו היה דעתו מתחלה לפדותן:

הדמאי אין לו חומש. לא מיירי מתני' באוכל תמ"ע של דמאי דהא תנן בפרק הזהב באוכל תמ"ע של דמאי דחייב להוסיף חומש כמו בשל ודאי שאם לא היה מוסיף חומש לא היה נוהג בה קדושה. ור' אמי מוקי מתני' בירושלמי גם באוכל תמ"ע של דמאי ומתני' דפ' הזהב אתיא כר"מ דאית ליה חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ומתני' דהכא כרבנן. והא דקתני בסיפא דמתני' דברי ר"מ לא קאי אכולה מתני':

אין לו חומש. דכיון דלא מעכב בדאורייתא דקיי"ל נתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל. ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפ' הזהב שאם היו מטריחין עליו להוסיף חומש לא היה מפריש כל עיקר. הר"ש והרא"ש ז"ל:

ואין לו ביעור. אבל הודאי י"ל ביעור דלא בטל יוחנן כ"ג רק שלא יתודו:

ונכנס לירושלים ויוצא. דוקא בפירות הטבולין לדמאי אבל בדמאי עצמו דהיינו מע"ש של דמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' מע"ש סי' ט' דאסור להוציאו וגרסתו ז"ל ונכנס לירושלים ויצא דדוקא בדיעבד וכן נראה בפ"ג דמס' מע"ש סי' ו' כמש"ש. וע' בפרק הזהב (בבא מציעא בד' נ"ג.) אבל בפי' המשנה בין כאן בין בההיא דמס' מע"ש פירש בהדיא מע"ש של דמאי נכנס לירושלם ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. ונכנס לירושלם ויוצא ונפדה. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל קשה דבכאן לא מצאנו בגרסא נפדה אך במסכת מעשרות יש וצ"ע:

ומאבדין את מיעוטו בדרכים. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים ל"ג בדרכים וכן עיקר ופירושו מי שיש לו מעט מע"ש מותר לאבדו וא"צ להעלותו ע"כ. ואיכא בירושלמי מאן דמוקי לה בתמ"ע של דמאי. דאילו בתרומת ודאי תניא אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר ולא ממדבר לישוב אא"כ היתה במקום גדודי חיה ונוטל דמים מן השבט. אבל בתמ"ע של דמאי אם הפרישה בגרן אינו מחוייב להביאה לעיר אפי' במקום גדודי חיה. ולהכי נקט מיעוטו דאם הי' מרובה אפי' חולין אין מעבירין על האוכלין. ובירושל' פליגי כמה יהא באוכל שאין מעבירין עליו. דבי ר' ינאי אמרי דפחות מכביצה מותר לאבד בפרוס ואם היה שלם כמו חררה קטנה עד כגרוגרת. ר"א בשם ר"ש בן יהוצדק בשלם כגרוגרות בפרוס אפי' כמה מותר. הרא"ש ז"ל:

ונותנו לע"ה ואוכל כנגדו. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' זה שפי' ר"ע ז"ל אינו נראה כי ממ"נ אין אנו צריכין לזה כי מה מועיל מה שהוא אוכל כנגדו את שהוא מחללו ע"ז שהוא אוכל. הא אין מחללין אוכל על אוכל. ותו דא"כ מאי רבותיה כיון שכבר חלל שהוא מותר ליתנו לע"ה ולמה אסור להאכילו בטומאה הרי חולין גמורים הוא. ותו כי כ"ז לא נזכר ממנו מאומה גבי ודאי. ע"כ נראה ששתי חלוקות הן. נותנו לע"ה. ר"ל מותר ליתנו מתנה לע"ה. ואוכל כנגדו הוא דין אחר שמותר להאכיל לע"ה כנגדו. כגון הא דתנן מי שהיה לו מעות בירושלים וצריך להם ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ותנן התם ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. ולפי פירוש המחבר קשה למה לא שנה אותו הדין כאן. עד כאן לשונו ז"ל:

ויחזור ויפדה את הפירות גרסי' ול"ג ובלבד עד כאן לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט טעמא הוי דאדרבה היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותם. כדתנן בפרק ג' דמסכת מעשר שני לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום. ועוד תנן התם בפ"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום. וכן נמי תנן גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא. ועוד תנן התם בפ"ג מעות בירושל' ופירות במדינה אומר הרי המעות הללו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים. הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל תוס' ז"ל בפ' הזהב דחקו לקיים גרסת ובלבד (הובא בתי"ט) וע' עוד במ"ש תוס' ז"ל בפ' לולב הגזול ריש (סוכה ד' מ"א.) ועי' בירושלמי דמע"ש סוף פ"א: