משנה ברכות פרק ו׳ משנה א׳

כיצד מכרכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר כו': מלת כיצד מורכבת משלש מלות כאי זה צד ופירושו על אי זה ענין והיא שאלה בעד איכות דבר או הדומה לו. וחוץ מלת שיור. והניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר"ל בא"י אמ"ה. ופירוש ירקות (דף לח:) הם העשבים אשר מנהג לאכלם חיים או מבושלים ואשר מנהג לאכלם מבושלים כגון הכרוב והתרדין יברך עליהם כשיתבשלו בורא פרי האדמה אבל מי שיאכל התרדין והכרוב וכיוצא בהן בלא בשול אין לו לברך אלא שהכל. ואין הלכה כרבי יהודה:

כיצד. מלה מורכבת משלש מלות כאי זה צד על איזה ענין וכו'. הרמב"ם. ובחנם הגיה הח"ש בריש פרק הזהב ובפרק איזהו נשך ששנוי שם כאיזה צד שכן דרך בעל הלשון ברצותו מרחיב וברצותו מקצר:

כיצד מברכין. דסברא שמברכין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה. תוס'. והר"י כתב דקאי אדתנן בפרק קמא לחתום ושלא לחתום. אלא שקודם לזה הוצרך ללמוד ולפרש כל דיני ק"ש וברכותיה והתפלה:

האילן. עיין במשנה דלקמן בפי' הר"ב:

בורא פרי העץ. הניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. הרמב"ם. ועיין רפ"ט בפי' הר"ב:

היין. פי' הר"ב שמתוך חשיבותו וכו'. דכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש ועוד אי שתי פורתא סעיד נמי. ובפת משום דכתיב (שם) ולחם לבב אנוש יסעד. גמ':

כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']:

על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]:

חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]:

שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק:

ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ:

רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל:

אב"י ואע"פ שגבי תמרים שמיעכן דאיתא לגוף הפרי עצמו. ואפ"ה מסיק הרמ"א בא"ח (ר"ב ס"ז) דמברך לכתחלה שהכל. א"כ כ"ש הכא שהוא רק משקה היוצא מהפרי. מ"מ יין דחשוב דקבוע' לו ברכה בפני עצמו. די באם מורידין אותו מבפה"ג למדרגה שלמטה ממנה בפה"ע. לא למדרגה עוד יותר תחתונה דהיינו שהכל. וכפת דמורידין אותו ג"כ רק חד מדריגה דהיינו לברכת במ"מ. ואע"פ דבפת שבישלו ויש בכל פרוסה כזית. אע"פ שאין בו תואר לחם מברך המוציא. כא"ח (קס"ח סי"א). וא"כ גבי דבר לח ונגר דמחוברים כל הטפות יחד כמו שהיה בטבע לפני זה להוי כפרוסה כזית. י"ל דשאני ושאני ודו"ק:

וכן נ"ל דאי"ל ליתי עשה ולדחי ל"ת. י"ל דהיינו דוקא בא"א לקיים העשה רק בדחיית הל"ת (כמנחות ד"מ. ע"א). אבל באפשר לקיים העשה בלי דחיית הל"ת הו"ל מצוה הבא בעבירה. וא"כ ה"נ הרי יש לו לחם משנה ויקדש עליו (כפסחים ק"ו ב'). [אב"י ול"ק א"כ מה מקשה בנזיר (דף ד' א') לר"ש דדריש מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות דיין מצוה קידושא ואבדלתא. הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני מקרא דזכור את יום השבת זוכרהו על היין. ואין נזירות חל עליו. אמאי אין נזירות חל עליו. הרי אפשר לקדש בפת. דדעת ע"ר כגי' ר"ת בתוס' שם. וכי מושבע וכו' בתמיה. מיהו ל"מ מקדושת מרן זצוק"ל הכ"מ הייתי אומר דלגבי סברת אין זה מברך אלא מנאץ לא שייך תו למימר דיבא עשה וידחה ל"ת. דכל העשה הנעשה באופן משוקץ כעבודת כוכבים ואבזרייהו איננה נחשבה לפני ה' כלל ונמאסה בעיניו כשקץ. ומעוררה חימה ולא אהבה ורצון. וזהו ג"כ סברת הגמ' בסנהדרין (דף ו' ב') ובב"ק (דף צ"ד א') גבי גזל דאמרי' אין זה מברך אלא מנאץ. כלומר דאין זה כשאר עשה הדוחה ל"ת דשונא גזל בעולה. ולהכי באמת פסקינן בא"ח (סי' תרמ"ט ס"א) דבגזל וקנאו בלא סיוע מצוה (עי' תוס' סוכה ל' ע"א ד"ה משום) דיצא. אפ"ה לא יברך דמנאץ]:

ולענין הלכה. ג' מדות בפת: פת גמור. פת הבא בכיסנין. ביטול הפת. כיצד. פת גמור צריך ז' תנאים. א) שיהיה מה' מיני דגן. ב) שנילוש רק במים ואפילו יש בו ג"כ מעט שומן או שאר משקין או תבלין. כיון שהרוב מהמים. לא נתבטל מתורת לחם (א"ח קס"ח ס"ז). ג) שאינו ממולא בפירות ותבלין כפלאדען. ד) שבלילתו עבה. ה) שהלחם עב. ו) שנאפה. ואפילו נתבשל תחלה ואח"כ נאפה. כפרעצעל (שם סי"ד). ז) שאם נאפה במחבת שלא יהא בכלי רק מעט שומן. דבכה"ג קיי"ל כר"י דמעשה אלפס מחשב לחם גמור. משא"כ ביש בהמחבת שומן הרבה. הו"ל כטיגון ומבושל. וביש כל ז' תנאין הנ"ל. הו"ל פת גמור לכל מילי. ובאכל אפילו פחות מכזית. מברך המוציא. וברוצה לאכול כזית צריך נט"י והמוציא ובהמ"ז. כיצד פת הבא בכיסנין. בלש עיסה במשקין או תבלין הרבה. אפילו יש בה ג"כ מעט מים. או שלשה במים לבד רק שעשה מהעיסה זאת פלאדען ממולא בפירות ואפילו לא אכל המלוי רק העיסה שסביב המלוי (כט"ז שם סק"ח) או שנתיבש הרבה בתנור. ואינו נאכל להשביע רק לתענוג בעלמא. כל אלו נקראו פת הבאה בכיסנין. דדוקא באכל כשיעור שרוב בנ"א רגילין להיות שבעין עליו. והוא כשיעור ד' ביצים. צריך נט"י והמוציא ובהמ"ז. ובלא אכל כשיעור הזה. אפילו הוא שבע באכילתו זה. מברך במ"מ ולאחריו מעין ג'. וא"צ נט"י. ובהיה תחלה דעתו לאכל מעט. ונמלך באמצע אכילתו לאכל כשיעור. אם יש שיעור במה שיאכל אח"כ. צריך נט"י והמוציא ובהמ"ז. ואם אין שיעור רק בצירוף מה שאכל כבר. צריך עכ"פ ברכת המזון. וכ"כ עיסה שבלילתה רכה ונאפה בתנור (שם סט"ו) או במחבת בלי משקה (שם סי"ד) ואפילו ע"י שפיכה ששפכו בתנור ונאפה (מג"א סקמ"א) דינו כפת כיסנין לחלק בין אכל שיעור קביעות או לא. כנ"ל. אבל בבלילה רכה מקמח ומים. ושופכין על ברזל חם. ונעשה עי"ז רקיק דק הנקרא מאבלאט במדינת שלעזיען. אפילו קבע עלייהו מברך במ"מ ועל המחיה (מג"א שם סק"מ). מיהו פלאדען ממולא בבשר ודגים. או בלש עיסה במי ביצים בלי שומן ואפאה. יש ליזהר מלאכל ממנה פחות מכשיעור רק באמצע סעודה משום ספק ברכה (מג"א סקמ"ד שם) ובאינו רוצה להחמיר. דינו כפלאדען ממולא בפירות (ט"ז סק"כ ואבן עוזר): כל אלו. בין פת גמור. או פת כיסנין. אם באו תוך הסעודה. אין מברך עליהן. לא לפניהן ולא לאחריהן. חוץ מעוגות דקות. או מיני מתיקה כפפעפערקוכען וכדומה. שאין נאכלין רק לתענוג ולא להשביע. ואין אדם קובע עליהן סעודתו. להכי בבאו תוך הסעודה מברך לפניהן במ"מ. ואינו מברך לאחריהן (מג"א סקכ"ב): ביטול הפת. יש חלוק. דאם נתבטל בשכבר היה פת גמור. כגון שפירר ללחם גמור ובישל הפרורין. אם לא היו הפרוסות מגוש הראשון כזית אף שע"י לישה נדבק או נתנפח לכזית. אפילו ניכר שהיה פת גמור. והיינו שיש תוריתא דנהמא. אפילו אכל כדי שביעה מברך במ"מ ועל המחיה. ולפ"ז מצה קלעסכען. ששוחקין המצה. ומהדרין לה לקמחא. אפילו יש בכל קלעסכען כזית אינו מברך רק במ"מ ועל המחיה (וכאבן עוזר ודלא כרמג"א סקכ"ח) מיהו בלש פירורי המצה במי פירות גם רמג"א הודה. ואם היו פרוסות מגוש הראשון כזית אפי' אין בהם תורית' דנהמ'. כאיבערצאגענע זעממעל. שטיגן הלחם בחמאה וכדומה. ולא ניכר שהיה לחם גמור. אפ"ה מברך המוציא ובהמ"ז: מיהו כל זה בנתבשל אחר שנפרס ונתפרר. אבל בנתפרר ולא נתבשל אח"כ רק שנשרה במשקין. כפרוסות לחם שנתן לשכר או למים. בחדא לטיבותא סגי. שיהיה בפרוסות מגוש ראשון כזית. אפילו אין תואר לחם. או שאין כזית אבל יש תואר לתם. מברך המוציא ובהמ"ז. ובנשתנה מראית המים או המשקין ע"י ששרה בהן הפת. או שנתלבנו הפרורין מחמת השרייה. וכ"כ בנשרה הלחם ביין אדום ונתאדם הלחם. הו"ל כאבד תוריתא דנהמא. ובאין בפרוסות כזית מברך במ"מ ומעין ג' (כ"ז בסי"א וסי"ב שם). אבל בלא נתבשלו הפירורין ולא נתערבו ג"כ במשקה. פרורין בעין. אפי' תרתי לריעותא שאין בהם כזית וגם אין בהן תואר לחם. אפ"ה מברך המוציא וברהמ"ז: מיהו בעירה רותחין על פרוסות לחם. ס' אם מחשב כבישול ולהכי אפילו אין בפרוסות כזית. אין לאכלן כ"א באמצע סעודה (מג"א סקכ"ה): אמנם בנתבטל מתורת לחם בעודה עיסה. כגון עיסה שבלילתו עבה שנלושה במים ואח"כ טיגנו במחבת. יש ס' ברכה. דמדנטגן במחבת. עדיין תואר לחם עליו. לכן לא יאכלו כ"א תוך הסעודה. ובאין רוצה להחמיר מברך במ"מ ומעין ג' (שם סי"ג) מיהו באכל ממנו כדי שביעה. הו"ל ס' דאוריי' וחייב בבהמ"ז (מג"א שם סקל"ד) אבל בבישל'. כקלעסכען או לאקשען (נודעלן) שעשה מעיסה שבלילתה עבה. לכ"ע אפילו בקבע עליהן. מברך במ"מ ועל המחיה (שם ומג"א סקל"ו) וכ"כ פערפעל קלויין במחבת נ"ל דלא דמי ללחם שנאפה בשפוד דלחם גמור הוא (כסמ"ז) משא"כ פערפעל אין בהן צורת לחם כלל. וברכתן במ"מ ועל המחיה ובקבע עליי' ברכתן המוציא ובהמ"ז. כבלילה רכה שנאפה בתנור לעיל. דה"נ חדא לטיבותא:

כתב רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א. [באות ל"ז] וז"ל בש"ס דל"ח פליגי כו'. וע"כ דאסיק משמע [ועי' עירובין דף ס"ט א') וצל"ע עכלה"ט. וכמדומה שצ"ל (עירובין די"ט). דהתם אמרינן המעלה והמוציא דאפיק משמע. אולם נ"ל דקו' רבינו רק ארש"י דלשם מצינן למימר דה"ק דלר"נ דמפיק נמי משמע ומדמשמע להבא ולעבר להכי לא יאמר המוציא דאינו לשון מבורר. ולכאורה גם לרש"י מצינן לדחוקי דכוונת רש"י. דעכ"פ קרא דהמוציא לך מים מצינן ליישובי שפיר אליבא דר"נ:

וכלל גדול בברכת פירות. ג' מדות בברכתן. פרי. גרעין. קליפה: ח' מדות בפרי. א') בכל פרי הולכין אחר דרך אכילתו. אם טוב יותר בחי מבמבושל. אזי בחי מברך ברכה הראויה לאותו פרי. ובמבושל שהנ"ב. וכ"כ בטוב יותר במבושל מבחי. הו"ל איפכא. משא"כ בטוב חי כמבושל. אפילו ע"י חי כבוש. כזויער קרויט וכדומה. מברך בשניהן ברכת הפרי (ר"ב סי"ב ומג"א ר"ה סק"ב). ב') אמנם בלא נגמר פריו וראוי לאכילה. אם הוא פרי עץ. מברך בפ"ע (חוץ מענבים זיתים וחרובים. דבלא נגמר פריין מברך בפה"א. ר"ב ס"ב) ואם הוא פרי אדמה מברך שהכל (מג"א ר"ב סק"ז). ובהוא מר או עפוץ אין מברך עליו כלל. ובמתקו ע"י אש או דבש. מברך שהכל (כאגוז רך ר"ב סי"ד ורמג"א שם סקל"א) ולכן נ"ל איינגעלעגטע פפלוימען. שנכבשו בחומץ או נטגין בדבש קודם שנתבשלו באילן וכ"כ שטאכעלבערען שבעוד שלא נתבשלו באילן מטגנן בדבש מברך שהכל. ג') אבל בנגמר פריו. אף דלא חזי לאכילה עד שמתקן ע"י אש או דבש. כל שהוא גוף הפרי ונטעי אדעתא דהכי מברך על פרי עץ בפה"ע. (כשקדים המרים ר"ב ס"ה). ועל פרי אדמה בפה"א [כרמג"א ר"ה סק"ה] חוץ מפרי אילני סרק. שבאינן ראויים לאכילם כ"א ע"י מיתוק. מברך שהכל [רט"ז ר"ג סק"א]. ד) וכל שאינו גוף הפרי. אפי' נטעי אדעתא דהכי. בפרי עץ מברך בפה"א [כעלי קפריסין ר"ב ס"ו ועלי שושנים ר"ד סי"א]. משא"כ בפרי אדמה. אף שאינו גוף הפרי. כיון דנטעי אדעתא דהכי. כקני בצלים וכדומה אף שהיה נראה למיחת חד דרגא. אפ"ה נ"ל דיברך בפה"א [וראייתי מחק יעקב תע"ה סקט"ז]. ה) ובלא נטעי אדעתא דהכי אפי' הוא גוף הפרי. כשאטען ערבזען חיים [כפלפלין רטובים מג"א ר"ב סקל"ה וט"ז ר"ד סס"ד] וכ"כ כל הגדל בלי זריעה כשרשי קאלמוס. [וכעשבא דדברא ר"ד ס"א] ומכ"ש ב' לריעותא אינו עיקר הפרי ולא נטעי אדעתא דהכי [כקורא ולולבי גפני' ר"ד ס"א] מברך שהכל. ו) וברסקו לפירא כעיסה. כמו מוס של שזפים וכדומה. לכתחילה שהכל. ובדיעבד פה"ע יצא (ר"ב ס"ז) מיהו באורחא למעכם. לכ"ע בפה"ע. כבשמים שחוקים (ר"ג ס"ז) וכקטניות וקארטאפפעל שנתמעכו. שלא הפסידו עי"ז ברכה הראוייה להם (כמג"א ר"ח סקי"ג). מיהו בנחתכו לחתיכות קטנות לכ"ע לא הפסידו עי"ז ברכה הראוייה להן (ר"ה ס"ד ומג"א ר"ב סקי"ח). ז) אמנם בסחטו לפרי מברך על השרף שהכל (ר"ה ס"ג) חוץ מיין ושמן (ר"ב ס"ד). ח) אבל מים שנשרו או שנתבשלו בהם פירות. עדיף טפי משרף הנסחט (כמג"א ר"ב סקכ"ג) ולכן אם רוב אכילת אותו פרי בבישול [כמי גריסין ומי שלקות ר"ה ס"ב ומג"א שם ור"ב סקכ"ב] לא הפסיד הרוטב. ברכתו הראוייה לה. ואם רוב אכילתו שלא בבישול. אם ברוטב צלול. שהכל. [כשכר מג"א ר"ד סק"ט] ובאין הרוטב צלול הו"ל ס' ברכה (ר"ב ס"י) ולפע"ד עכ"פ לא עדיף מפרי מרוסק לעיל אות ו'. ובלאו אורחא לבשלם. לכתחלה שהכל ובדיעבד בפה"ע יצא. אמנם גרעין דינו כגוף הפרי. מיהו בלא חזי לאכלה דינו כפרי שלא נגמר. דבמיתקו מברך שהכל. כלעיל אות ב' (ר"ב ס"ג). וקליפה. יש חלוק אם כשנגמר הפרי הקליפה נופלת. מברך בפה"א. ובאינה נופלת. בפה"ע (מג"א ר"ב סקי"ז) מיהו בלא חזי הקליפה לאכילה. ומתקו על ידי דבש ואש. כפאממעראנצען שאלען. כ' ע"ר הגאון זצוק"ל. דלא עדיף מגרעין בכה"ג. ומברך שהכל [ודלא כמג"א הנ"ל ורט"ז ר"ד סקט"ו] ומה שהקשה רמג"א מזרדין שאני התם שהוא הפרי גופא. כך נ"ל. וחמשת מיני דגן שנתבשלו ונתמעכו ונתרסקו יפה או שנחלקו בגרעינין ואין צורת הפרי קיים. מברך במ"מ [כגרויפן מבושלים מג"א ר"ח סק"ב] וברכה שלאחריו מעין ג'. ובאינו מרוסק יפה בפה"א וברכה של אחריו ספק (שם ס"ו). ואורז בנתמעך יפה. לפניו במ"מ. ובלא נתמעך יפה רק שנדבקו הגרעינין בבישול. ספק ברכה (מג"א ר"ח סק"י) ולאחריו ב"כ וב"כ בנ"ר. זופפע שנעשה מקטניות דרך דורך שלאג. שנ"ב (ר"ח מג"א סקי"ג). ובנעשה מקמח. בעב במ"מ ובדק שנ"ב. תערובת ב' מינים. הרוב הוא העיקר והאחר טפל (רסי' ר"ב) אפי' בא הטפל ליתן טעם (מג"א ר"ד סקכ"ה). מיהו בנתערב א' מה' מיני דגן בשאר מינים. אם לא בא הקמח להקפות ולדבק התבשיל. כי אם לתת בו טעם. אפי' הוא מועט כגעברענט מעהל שנותנין בקטניות וכדומה. מברך על הגעברענט מעהל בפ"ע ועל הקטניות בפ"ע [כגרויפען זופפע שהביא מג"א ר"א סק"ז דיברך על הגרעינין בפ"ע בפה"א ועל המים שנ"ב. ולא דמי ללביבות ר"ה סק"ו. דמי' טפלי' ללביבות. דהתם הלביבות. עיקר המאכל משא"כ הכא עיקר המאכל הוא הרוטב והמים. ולא בטל לגבי גרויפען המועטים):

כיצד מברכין. לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמ' דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. א"נ י"ל דקאי אמתני' דמי שמתו דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וה"נ שייך הכא לברך על כל דבר ודבר. ע"כ קאמר הכא כיצד מברכין. תוס' ז"ל. אבל רבינו יונה ז"ל תירץ בגוונא אחרינא וז"ל כיצד מברכין וכו' דרך התלמוד לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר כי הוא אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה. והכא חוזר למאי דאמרי' בפ"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום וקאמר עלה בגמ' כנגדן ברכת המצות והפירות ואחר שפי' ענין שאר הברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשיו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה ע"כ. וכן פי' ה"ר יונתן ז"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. כיון דתנא כיצד מברכין משמע דכבר שנה חייב אדם לברך על הפירות ונראה דאקרא קאי דמחייב לברך אשבעת המינין. דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת וכיון דמברך לאחריהן כ"ש דמברך לפניהם דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וכיון דגלי בהו רחמנא דמחייב ה"ה באחריני. ועוד נראה נכון דהיינו דקא בעי בגמ' מנה"מ ומתרץ דקאי אקרא דקדש הלולים מלמד שטעונין ברכה פירות האילן מכי שריין באכילה לפניהם ולאחריהם. חוץ מן היין. דמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו שמזכיר בברכה שם האילן שנתן הפרי בהדיא מה שאין בשאר פירות שאומר עץ סתם ואפילו בגפן עצמו כשאוכל ענבים אומר בפה"ע מפני שבענבים אין ניכר חשיבות הפרי יותר מכשאוכל תפוחים או שאר פירות אלא כששותה היין ניכר מעלת הפירי. פירות הארץ. כגון קשואין ואבטיחין וכיו"ב שהן פרי כמו גבי אילן ובאורז פליגי אמוראי. על הירקות. כגון חזרין וכרפס שאדם אוכל עשבן וירקן. ומש"ה פליג ר"י הכא ואמר בורא מיני דשאים. דשא הוא עשב שי"ל קומה בקלחו וכן כתוב גלה חציר ונראה דשא שלאחר ששח החציר וכמש אז נראו בעלי דשא וכל מין ירק שאדם אוכל הם בעלי דשא כן נ"ל נכון ואמת. והא דתני רישא לשון רבים מברכין ולבסוף לשון יחיד לאשמעי' (דלשון) [דל"ש] רבים (ולשון) [ול"ש] יחיד ברכתן שוה. דאין מזמנין על הפירות. עכ"ל ז"ל:

חוץ מן היין. כתב הרב רבינו יונה ז"ל חוץ מן היין מפני שהיין כיון שמחמת השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו כדמפרש בגמ' דחמרא סעיד ומשמח ומאי דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד לא בא למעט שאין היין סועד אלא ה"ק חמרא סעיד ומשמח נהמא מיסעד סעיד שמוחי לא משמח. ע"כ:

שעל היין. כו' ראיתי שפי' הח' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל לדעת הירוש' דמיתורא דמתני' דקתני שעל היין אומר שמעי' דאפי' דיעבד אם אמר על היין בפה"ע לא יצא ע"כ:

ועל פירות הארץ. הקטניות נקראים פירות הארץ וכרוב ותרדים וחסא וכיו"ב נקראים ירקות ה"ר יונה ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בספ"א מהל' כלאים ומייתי לה בקיצור בס' שו"ע טור יו"ד סי' רצ"ז וז"ל הזרעונים מתחלקים לשלשה חלקים הא' נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. הב' נקרא קטניות כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר וכיו"ב. והג' נקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע חציר וזרע לפת וכיו"ב. וזרע הפשתן ה"ה בכלל זרעוני גנה ע"כ:

המוציא לחם מן הארץ. גמ' ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמי' אומר מוציא לחם דבעי' ברכה הגונה דמשתמעא לשעבר שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ בשעה שהוא בא ליהנות ומוציא ודאי לכ"ע משמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכשנאמרה פ' בלעם כבר יצאו ורבנן סברי המוציא נמי לשעבר משמע המוציא לך מים מצור החלמיש וכבר הוציא ואע"ג דאיכא נמי קרא אחרינא דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ועדיין לא יצאו בגמ' מתרצי' לי' אליבייהו והלכתא כוותייהו. (ומ"כ בס' לבוש תכלת סי' קס"ז סעיף ב' ובמוציא כ"ע ל"פ דלשעבר משמע ובהמוציא פליגי ואיכא מ"ד דלהבא משמע מ"מ פסק הספר לומר המוציא בה"א כדי שלא לערב מ"ם דמוציא עם מ"ם דהעולם ויבלע הא' ולא יהיה משמעות לשונו כלום ואע"ג דבלחם מן איכא ג"כ עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ומ"מ יזהר לתת ריוח בין לחם ובין מן שלא לערב המימי"ן ע"כ) וצ"ע בבפה"ע ובבפה"א אמאי ליכא מאן דפליג דלימא הבורא. והיה נראה לתרץ דדוקא בהמוציא פליגי עליה דר' נחמי' מטעם שפי' התו' ז"ל בשם הירוש' כדי שלא לערב האותיו' כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב הכי להוציא לחם מן הארץ. אמנם אח"כ ראיתי עוד בירושל' וז"ל על דעתיה דרב נחמן הבורא פה"ג ועל דעתהון דרבנן בורא פה"ג ע"כ ומשמע משם ג"כ דרב נחמן הוא שאמר המוציא ורבנן הם שאמרו מוציא הפך התלמוד שלנו או שמא דנחמן לחוד ונחמי' לחוד ופלוגתא אחריתי היא התם. ועי' במ"ש לקמן פ"ח סוף סי' ה':

ועל הירקות כו'. גמ' קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בפה"א וכתב הרא"ש ז"ל דהכי הלכתא:

בורא מיני דשאים. והכוסס את החטה קאמרינן בבריית' בגמ' דלרבנן מברך בפה"א וברייתא דקתני דמברך בורא מיני זרעים מוקמי' לה כר"י דבעי לכל מין ומין מעין ברכתו הלכך לירקות בורא מיני דשאים ולחטים דזרעים נינהו בורא מיני זרעים אבל לרבנן בין זרעים בין ירקות בפה"א. ומשמע קצת דלר"י ל"ל כלל ברכת בפה"א בירקות כמו דלרבנן לית להו כלל ברכת בורא מיני דשאים וברכת מיני זרעים ובגמ' ילפי' טעמא דר"י מקרא דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. פי' בשבת מעין שבת וביו"ט מעין יו"ט הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו: