משנה עבודה זרה פרק ה׳ משנה ב׳

יין נסך שנפל על גבי ענבים וכו': הראוי להשלים לשון משנה כך ואם היו מבוקעות והיה בהנייתו בנותן טעם אסורות ואם לא היה בהנייתו בנותן טעם מותרות ומעשה בביתוס בן זונין ואמרו שנפל לתוך הגריסין כשהיו הגריסין רותחין הוא שהוא פוגם מתחילה ועד סוף: וזה כי זה שקורא המשנה יש בהנייתו בנותן טעם הוא הענין שקורא התלמוד נותן טעם לשבח ר"ל שאותו הטעם משביחו וממתיקו והוא הענין בעצמו רוצה לומר בהנאתו בנותן טעם כאילו אמר יש בטעמו הנייה וזאת המשנה קוראהו שאין בהנייתו בנותן טעם כלומר שאין הנאה בו כשמצא אותו הטעם וזה שקורא התלמוד נותן טעם לפגם ומן המבואר שזה יארע בין שני מינין כלומר מין בשאינו מינו ויש בזה ד' חלוקין החלוק האחד שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאחר זמן כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחילה ועד סוף והוא כגון שמנונית הבשר או הדג שנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד והחלק השני שיהיה הדבר שנתערב משביח הדבר שנתערב בו בשעתו ואח"כ כעירוב היין בתבשיל הבשר או בתבשיל הדג והוא הנקרא משביח מתחילה ועד סוף והחלק השלישי שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו כעירוב שמנונית הבשר והחלב עם החמאה לפי שהוא מטיב טעמו וריחו ובאושו ואחר כך מפסידו וזה הנקרא משביח ולבסוף פוגם והחלק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש ממה שיוסף עליו לו ריח טוב וזכות ענין וחדוד וכל זה לשבח היין וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחילה ועד סוף אין צ"ל שהוא מותר בכל האיסורין ושני חלקים הנשארים לו נתבאר בתלמוד אי זה מהן אסור ואיזה מהן מותר ולפיכך שניהם אסורין ואל זה התנו בגריסין רותחין לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו ואחר כן כשמערב אותן ומרתיחן בחדוד החומץ יפסיד טעמם:

ידיחם והן מותרות. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו. תוס'. והר"ן כתב דמהירושלמי מוכח דאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל. כמבוקעות דמו ואסורות:

נפל על גבי תאנים וכו' ל"ג בס"א. וכ"כ התוס' דל"ג דאי גרס הל"ל חסורי מחסרא והכי קתני אבל בתאנים יבשים נותן טעם לפגם הוא:

כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר. מדכתיב (דברים י״ד:כ״א) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. נבלה הראויה לגר קרויה נבלה. שאינה ראויה לגר [שהסריחה] אינה קרויה נבלה. גמ' [דף ס"ח]:

כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. כתב הר"ב וד' מיני נותני טעם וכו'. [*ויש טעם פוגם מתחלה ועד סוף כגון שמנונית וכו' בדבש. פי' במשקה הנעשה מדבש כההיא שפירשתי אמשנה ב' פ"ב דקדושין ע"ש]. ומ"ש הר"ב ויש משביח בתחלה ולבסוף פוגם. כגון כו' או הטעם הבלוע בכלי שאינו בת יומא שנכנס בו משובח ואח"כ נפגם. ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם דלא אמרן אלא על הדבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם. ולכך יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחלת תערובתו היה משובח מחמת האיסור שנתערב בו. אבל בכלי שאינו בת יומו כשנתבשל בו המאכל והנבלע בקדירה מתערב בתבשיל כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו ונמצא שזה התערובת פוגם מתחלה ועד סוף הוא. גם הרמב"ם בפירושו שמשם העתיק הר"ב אלו ד' חלוקי נותני טעם. לא כתב כלל להא דקדירה שאינה בת יומא. ובגמ' שילהי פרקין סוף דף ע"ה ולמ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי נכרים דאסר רחמנא [במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה] היכי משכחת להו. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא נותן טעם לפגם הוא [עמ"ש ברפ"ו דנזיר]. מכאן ואילך לשתרי. גזירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. ש"מ דמשום גזירה הוא. אבל משום עצמו נותן טעם לפגם ממש הוא:

יין נסך שנפל על גבי ענבים ולא שהה עליהן מעל"ע:

ידיחן בצוננים:

ואם היו מבוקעות או שניטל עוקציהן:

אסורות כשאין בהן ס' נגד היין שבלעו:

או על גבי תמרים שדרכן להיות בלי עוקץ [לא כענבים שדרכן להיות תלויין באשכול], ועי"ז הו"ל כמבוקעות:

אם יש בהן בנותן טעם שאין בהן ס' נגד היי"נ:

אסור מיהו יין בתאנים יבשים, נטל"פ הוא ומותר. [אמר המחבר, הנה בתוס' ורי"ף ורא"ש ל"ג הך בבא כלל. רק מרש"י בגמ' נראה שהיה גירסתו כגירסת הספר. ולפעד"נ דמדלא מקשה הש"ס לקמן [דס"ו א'] לרבא דמוקי לרישא דמתניתין בענבים מבוקעות דאסורות דתני, דמיירי בנ"ט, וק' א"כ למה שני תנא בלישני' למנקט ברישא אסור ובמציעתא בנפל ע"ג תאנים נקט בנ"ט, ש"מ טפי דרישא אסור במשהו קאמר. אע"כ דל"ג האי מציעתא כלל. ואפ"ה מקשי בש"ס שפיר לרבא מעשה לסתור, דלרבא דמי גרוגרת לענבים מבוקעות. מדאין להן עוקץ, וא"כ שניהן בנ"ט. וא"כ למה נקט במתני' בהמעשה דמותר. ולאביי י"ל מדאסור ברישא בענבים, ש"מ דבא"מ בנ"ט, ובהמעשה שרי לגמרי, ודו"ק]:

מעשה בביתס בן זונן שהביא גרוגרות תאנים יבשים:

בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום מדנותן טעם לפגם:

כגון חומץ של יין נסך:

שנפל על גבי גריסין רותחין שפוגם טעמן. ודוקא באכלן רותחין. אבל בחזר וציננן, הרי פוגם ולבסוף השביח אסור. וכ"כ בנפל על גריסין צוננים שמשביחן אף שחזר והרתיחן, הרי השביח ולבסוף פוגם אסור [י"ד ק"ג]. [ונ"ל דמה"ט נמי נקט תנא "כגון", והרי פשוט מובן כל שאין נ"ט לשבח מותר. אלא דקמ"ל דאפילו בחומץ בגריסין דאינו נטל"פ מצ"ע, דהרי בצוננין משביח [עבש"ס דס"ז א'], ורק מצד שהן רותחין פוגם בהן החומץ, וסד"א דהו"ל כפוגם מחמת ד"א כש"ס לקמן, אפ"ה שרי, ועתוס' [דס"ו ב' בסוף העמוד]:

ידיחן והן מותרות ביד בפט"ו דהלכות תרומות סי' י"ח:

ואם היו מבוקעות אסורות דהשתא מתערב י"נ לתוכן ובירושלמי מוכח שאם היו הענבים קרובים לינטל עוקצן כמבוקעות דמו מפני נקב הנשאר בזנבות ואסורות תוס' והר"ן ז"ל אלא שלשון תוס' בשם הירושלמי כך אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות וכו'. ובטור א"ח סימן תמ"ז וביו"ד סי' קל"ד:

נפל ע"ג תאנים או על גבי תמרים אם יש בהם בנ"ט אסור לא גרסינן ליה וכן בירושלמי ליתיה וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ליתיה וכן נראה ג"כ מפירוש הרמב"ם ז"ל וגם תוס' כתבו דר"ת ורבינו שמואל לא גרסי ליה ולפי זה צריך לפרש מה שמקשה בגמרא מעשה לסתור על נפילת יין בענבים קאי דגרוגרות דמו לענבים מבוקעות ולספרים דגרסי ליה קשה שהיה לו לומר בגמרא חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בתמרים ותאנים לחים אבל ביבשות נט"ל ומעשה וכו' ע"כ. וגם הר"ר יהוסף מחקו: ועוד הגיה מעשה בביתוס בן זונין והיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של י"נ על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו זה הכלל כל שהוא בהנייתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. בפירוש רעז"ל חסורי מחסרא וה"ק דאם נותן טעם לפגם מותר הכי הוא מסקנא דהלכתא אנן כתבו תוס' ז"ל דהכא ודפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) שלש מחלוקות בדבר רבנן סברי דאפי' קדרה בת יומיה א"א דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסרה הכתוב במדין ור"ע ור"ש ס"ל דקדרה בת יומה לא פגמה כלל אבל דלאו בת יומה דפגמה שריא דנ"ט לפגם מותר דגמרי מנבלה דכתיב בה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ור"מ פליג עליה דר"ש וס"ל דנט"ל אסור דגמר מגיעולי עו"ג דאסר הכתוב אע"ג דנט"ל הוא דאפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא כרבנן קמאי אלא דרבנן קמאי ס"ל דטעם כעיקר לא ילפינן מגיעולו עו"ג משום דהוי חדוש דהא כל נ"ט לפגם מותר דילפינן מנבלה ואיהו ס"ל דלאו חדוש הוא וילפינן מיניה לכל התורה כולה דטעם כעיקר דאיהו ס"ל דמה שהתיר הכתוב נבלה מוקמינן לה בסרוח מעיקרא ע"כ מתוס' ז"ל. ועיין עוד במ"ש שם ר"פ אלו עוברין. וביד פט"ז דהלכות מ"א סי' ל"ב ל"ג וכתוב שם נפל ע"ג תאנים הרי אלו מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים ע"כ:

ונפל על גביהם ובא מעשה לפני חכמים והתירו כצ"ל:

כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין ס"א לתוך גריסין ופירש חומץ של יין נסך. ובטור י"ד סימן ק"ג וסימן קל"ד. בפי' רעז"ל כגון שמנונית הדגים או הבשר בדבש וזה מותר לכתחילה ע"כ וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל לכתחילה לא דק ע"כ. עוד בפירוש רעז"ל ויש פוגם בתחלה ומשביח בסוף כגון הדבש ביין. אמר המלקט אפשר לומר שהוא תקרובת ע"ז או דבש של עו"ג כלומר שנתבשל בקדרת איסור נבלה וטרפה בת יומה. עוד בפי' רעז"ל מקדיח ומשביח ואע"פ שכשמרתיחן אח"כ פוגם טעמא כך צ"ל: