משנה עבודה זרה פרק ה׳ משנה א׳

השוכר את הפועל וכו': [אמרו קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך] ומן הידוע ברוב שהשוכר בהמה לרכוב בו יתן עליה צדה לדרכו וס"ד שהוא כאילו שכר ממנו לרכוב בו ולשאת יין נסך ויהיה שכרו אסור הודיענו שאין הדבר כן אבל שכרה מותר כיון שלא נתבאר בו לשאת יין נסך:

השוכר את הפועל. עכו"ם ששכר את ישראל. רש"י:

שכרו אסור. פירש הר"ב קנס וכו'. גמ'. ומשום חומרא דיין נסך קנסו אע"ג דבשביעית לא קנסו פועל דלא נפיש אגריה כמ"ש במשנה ד' פ"ח דשביעית:

שכרו מותר. פירש הר"ב וכגון שאמר ליה כל חבית וחבית בפרוטה. ובחביות שאינן של יין נסך אלא כגון של שכר ואע"פ שא"ל העבר לי חביח של יין נסך שכרו מותר ופירש"י שדי פרוטה לנהרא. א"נ לא שקיל מיד נכרי ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אם א"ל העבר לי מאה חביות במאה פרוטות וכו' שכרו אסור. פירש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך אגרא שייך ביה. וכתב הר"ן וכי תימא אפ"ה יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו. דקיי"ל חבית יין נסך שנתערבה בחביות [אחרות] יוליך דמי אחת לים המלח [כדפירש הר"ב במשנה ט' פ"ג] י"ל לא דמי דאילו בההיא חבית דאיסורא לא גרמה הנאת חביות של היתר. אבל הכא אפשר דהך חבית דאיסורא גרמה כל השכר שאילו לא רצה להעביר לו חבית של איסור שמא לא היה שוכרו כלל. ע"כ. וצ"ל שזאת החבית היא מאותן חביות שהתנה עמו. וכ"ש לדברי הרמב"ן שכתב הטור סי' קל"ג דהכא היינו טעמא שאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח. דכיון שקבלנות היא כולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב. ע"כ. והיינו דכתב הר"ב ונמנאת חבית של י"נ ביניהם. וכ"ה בברייתא [דף ס"ה] וכי היכי דגוונא דאיסורא דוקא כשנמצאת ביניהם ה"נ גונא דהתירא דתנן במתני' מיירי נמי אע"פ שנמצאת ביניהם בין אותם שהתנה עליהם אפ"ה שכרו מותר דהא עלה דמתני' קיימי'. ואמרי' אבל אם אמר ליה העבר לי מאה חביות וכו' שמעינן מינה דבחדא מחתא נינהו. וכן לישנא דברייתא חבית חבית בפרוטה ונמצאת יין נסך ביניהם שכרו מותר. והא דתנן אע"פ שא"ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. לאו למימרא דדוקא כששכרו למלאכה אחרת ואח"כ א"ל שיעביר לו ג"כ חבות של י"נ. הא אי מעיקרא היתה העברת חבית די"נ בכלל המלאכה שהתנה עמו דשכרו אסור. אלא לעולם אע"פ שהיא בכלל המלאכות שהתנה וכדתניא בברייתא ונמצאת ביניהם. וה"ק אע"פ שא"ל העבר וכו' והודיעו שזה החבית שבכלל המלאכה חבית של יין נסך היא אפי' הכי שכרו מותר כלומר שאר השכר. וכדפירש"י. ונמצאת למד דונמצאת ביניהם דתני בברייתא בגונא דהיתרא לאו למימר משום דנמצא והוא לא ידע כשהתנה ועשה מלאכתו. אלא אפילו א"ל וכו'. ומשום דבגוונא דאיסורא הוי ונמצאת רבותא דאפ"ה אסור הלכך תני לה נמי בגוונא דהתירא ונמצאת וה"נ (מתני) [במתני' תנא] לה גונא דאיסורא ברישא והדר תני גונא דהתירא והוי סיפא איידי דרישא. ובברייתא אחרת שבגמ' דלא תני נמי אלא גוונא דהיתרא בלחוד תני נמי א"ל העבר לי וכו' כדתנן במתני' ולרבותא כדפירש"י. כך נ"ל:

השוכר את החמור להביא עליה. עמ"ש במשנה ד' פ"ה דב"מ:

אע"פ שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר. פי' הר"ב דאע"ג דהשוכר וכו' סתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין וכו'. קמ"ל. דכיון דאי לא מחית ליה לא מצי א"ל נכי לי אגרא דלגינא הרי זה כאילו לא שכרה לכך. גמרא:

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך עכו"ם ששכר ישראל להוריק יי"נ או להוליכו:

שכרו אסור וה"ה בסתם יינם. מיהו בזמה"ז לכתחילה לא ישכיר עצמו או בהמתו, ביתו, או כליו לסתם יינם. ובדיעבד מותר [קל"ג ש"ך ד'] וגם לכתחילה נהגו להקל וטוב להחמיר [קכ"ג א']:

שכרו מותר מיהו בשכרו להעביר ק' חביות של שכר, והיה ביניהן חבית יי"נ, אם אמר לו העביר לי כל חבית בפרוטה, יקח מהעכו"ם רק צ"ט פרוטות, כדי שלא יתערב ביניהן הפרוטה שמיי"נ [ט"ז קל"ג סק"ז]. ולכתחילה אסור להשכיר לו כן. אבל בא"ל העביר לי ק' חביות בק' פרוטות, ולא אמר חבית חבית בפרוטה, כולן אסורות [שם ג'], ולא מהני השלכת הפרוטה לים המלח, כדשרינן בחבית יי"נ שנתערבה באחרות [משנה י']. דהכא שאני, דאפשר האי חבית דאיסורא גרמה כל השכר, דאולי אי לא רצה להעביר האיסור, לא היה העכו"ם שכרו כלל:

שכרה אסור נקט הך בבא משום סיפא:

שכרה מותר קמ"ל אף דמסתמא מתחילה שכרו להניח לגין יין שלו עליה, וסד"א דכשכרו מתחלה ליי"נ דמי. קמ"ל דעכ"פ אם לא יניח לגינו עליה לא ינכה משכרו כלום, להכי שרי [שם ס"ב]. [כך מייתי הצריכותא בש"ס [דס"ה א']. ול"מ נ"ל לפי מרי דמסיק הש"ס [דס"ב ב'] *) דבחמרין מדנפיש אגרייהו קנסינהו, אפשר לומר דצריך תנא למנקט ב' בבי ' דרישא קמ"ל דאף דבפועל לא נפיש אגר אפ"ה משום חומר דיי"נ קנסינהו. וקמ"ל סיפא בחמרין דאף דנפיש אגרייהו, אפ"ה בהבלעה שרי]:

השוכר את הפועל. ואיתה בתוס' פ"ק דחולין דף ד' והרא"ש ז"ל שם דף ק"נ. וביד כי"ג דהמ"א סימן ט"ו ט"ז י"ז י"ח י"ט. ובטור י"ד סימן קל"ג:

ביין נסך יין נסך ממש קאמר שנתנסך לע"ז וסתם יינם מיבעיא לן בגמרא ואיפשיטא לאיסורא. ומפרש בגמרא שכרו אסור משום קנסא ומשמע לפי זה דאינו אסור אלא לו אבל לאחרים שרי וכתוב באורחות חיים הלכך בדיעבד טוב שיקח השכר ויתנני לעניים משיניחנו לעו"ג אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אפילו לאחרים אסור:

אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. בגמ' פריך ואע"ג דלא אמר לו העבר לי החבית אחר שנשלמה פעולתו לעתותי ערב אלא באמצע היום מותר ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב א"ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר טעמא דא"ל לעתותי ערב דכבר נתחייב לו כל שכרו קודם העברת החבית אבל כוליה יומא לא ומשני אמר אביי כי תנן נמי מתניתין לעתותי ערב תנן רבא אמר לעולם דלא א"ל לעתותי ערב ולא קשיא מתניתין כגון דא"ל העבר לי כל חבית וחבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין נסך ביניהם שדי פרוטה לנהרא א"נ לא שקיל מיד עו"ג ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא אגרא דידה באפי נפשה וברייתא דכי לא אמר לו לעתותי ערב הוי כל שכרו אסור כגון דא"ל העבר מאה חביות בק' פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כוליה אגרא שייך ביה ואסור: