משנה עבודה זרה פרק ה׳ משנה ג׳

עובר כוככים שהיה מעביר עם ישראל וכו': בחזקת משתמר הוא שיאמר לעובד כוכבים העבר ואני אבא עמך כי אף על פי שנתעכב הרבה ירא לשלוח ידו אל החבית ואם הודיע לעובד כוכבים שיתאחר ממנו זמן שיוכל לנקוב הכסוי שעל פי החבית ויוצא ממנו היין ויסתום אותו הנקב וייבש מקום הסתום הוא יין נסך ורשב"ג לא חייש לשיתומא וישי' הזמן כדי שיפתח פי החבית כולו ויוצא היין ממנה ויסתום פי החבית וייבש כל הכסוי כולו וזה הזמן ארוך מן הזמן שאמר ת"ק לפי שרשב"ג אומר לו יכול לנקוב הכסוי ולסתום אותו הנקב לפי שירא ממנו או מכל הכסוי שעל פי החבית וחכמים אין חולקין על רשב"ג שכשיהיה כיסוי החבית בטיט שהוא כדי שיפתח ויגוף ותינגב לפי שלא יכול לחפור בטיט ולסתום בטיט הלח לפי שהוא ניכר בשנוי צבעי העפרים אבל מחלוקת' שכשיהיה פי החבית סתום בסיד שאפשר לחפור בו ומין הסיד כולו אחד והוא ממהר ליבש ג"כ וישתום הוא גזור משתום העין שהוא ענין פתיחה והלכה כרשב"ג:

נכרי שהיה מעביר כדי יין וכו'. מסיק הרא"ש בשם הרמב"ן דמסתבר ליה דמיירי בחבית סתומה בפקק של עץ וכיוצא בו אע"ג דהנכרי יכול לסלקו וליגע בלא זיוף כלל. כיון דבחזקת משתמר מותר. אבל בפתוחים לגמרי. לא. דכיון שהם על כתפו ויכול ליגע בהן בהדיא חיישינן דלמא נגע ולא מרתת כלל דמשתמיט למימר להחזיק בחבית נתכוונתי שלא יפול. ואע"ג דמתני' סתמא קתני ומשמע דאיירי בפתוחות דומיא דאחרינא [דמתני' ה' מוכח כמו שאפרש שם. וכן מתני' י' פרק דלעיל נכרי שנמצא בצד הבור וכו'. אפילו לפירוש ר"ת דבמשנה י"א כמ"ש שם] סתמא דמעביר חביות של יין ממקום למקום היינו סתום בפקק של עץ וכיוצא בו שלא יצא היין בטלטול החבית והוי דומיא דאינך דבפתותות איירי שבפקק של עץ היינו פתוחות כיון שיוכל לפתוח בלא זיוף. ע"כ. ועיין מ"ש בסוף משנה ז':

אם היה בחזקת המשתמר. לשון הר"ב כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר. וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות מאכלות אסורות. אבל התוספות דקדקו דאי הכי מכללא דסיפא שמעינן לה ולשתוק מלישנא דבחזקת המשתמר. ומדקתני בחזקת שהוא משתמר משמע דהיינו שימור חשוב טפי. אנא מתני' דוקא בבא דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו. ודקדקו דהכי סבירא ליה הגמרא. אם הודיעו שהוא מפליג. שעורו בכדי וכו'. רש"י. ופי' הר"ב אם שהה כדי וכו'. וכן לשון רש"י. וז"ל הרא"ש והודיעו שהוא מפליג פירוש שא"ל שדעתו להפליג בסתם או שאמר ליה המקום. ויש באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב אבל אם אין באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב. אפילו שהה זמן מרובה מותר דבכל ענין מרתת נכרי דלמא אתי השתא וחזי ליה. ע"כ:

כדי שיפתח. פי' הר"ב כדי שיפתח את כל מגופת החבית ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה. רש"י. ומ"ש הר"ב ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג וחיישי לפתיחת נקב משום דלא מינכר וכו'. ורשב"ג סבירא ליה נהי דמלמעלה לא ידיע לפי שלמעלה [מירחו] הנכרי והשוה סתומו. למטה מיהא ידוע. דלמטה לא יוכל הנכרי למרחו. וכשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה. ורבנן כיון דמלמעלה לא ידיע לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה. א"נ זמנין דחלים גמ'. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"ג דבמשנה ה' סתם לן תנא כותיה. גמרא. ועמ"ש בפ"ח דערובין [משנה ז']:

עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והן סתומות בפקק:

אם היה בחזקת המשתמר שלא הודיעו הישראל שמפליג, ואפילו שהה אח"כ זמן רב:

מותר אף דבקל יעביר הפקק, ירא הוא שיבוא הישראל פתאום:

אם הודיעו שהוא מפליג ר"ל שאמר להעכו"ם שמתרחק ממנו, ושהה הישראל כדי וכו':

כדי שישתום ר"ל שיפתח העכו"ם קצת מהמגופה [והוא מלשון שתום עין ר"ל פתוח עין קצת]:

ויסתום ויגוב ר"ל ואם סתומה בטיט יבש צריך שישהה עד שיסתום. בטיט חדש, ושינגב ויתיבש אותו טיט, שלא ירגיש הישראל שסתמו מחדש אז נאסר היין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור עד שישהה כדי וכו'.

כדי שיפתח כל המגופה:

ויגוף שיעשה מגופה אחרת, שכשיפתח לגמרי, מתקלקל המגופה הראשונה.

ותיגוב ותתיבש המגופה של טיט. והכי קיי"ל. מיהו בהפסד מרובה, בסתום במגופה שרי. ובחתום בחותם א ממש, שרי אפילו שלא בהפסד מרובה [קכ"ט א']:

עו"ג שהיה מעביר כו' עד סוף סי' ה' ביד בפי"ב דהמ"א סימן ט"ו ט"ז י"ז. ובטור י"ד סימן קכ"ט:

כדי שיפתח ויגוף ותיגב כך היא הגרסא בירושלמי בכוליה פירקין גם בהרי"ף והרא"ש דליכא גרסת מלות את החבית. גם הר"ר יהוסף ז"ל מחקם: