אור החיים על ויקרא פרק ב

ונפש וגו׳. בתורת כהנים דרשו יתור ״ונפש״ שיש בו מעוט ורבוי: מעוט ״נפש״ לשון יחיד – למעט צבור שלא יביאו מנחת נדבה, רבוי ביתרון הוא״ו – לרבות יחיד שאינו מביא מנחה על טמאת מקדש וקדשיו, שהוא כהן משיח, שמביא מנחת נדבה.

וטעם הכתוב שכתב כאן רבוי ומעוט בתבה אחת. אולי כי לצד שלא הכרח למעט הצבור אלא לצד שרבה כהן משיח, לזה רמז שניהם יחד הגם שהם שני דברים הפכיים, כי לולי רבוי כהן משיח אין צרך למעט צבור, כי מנין יעלה על דעתנו שיביאו שיצרך למעט, ואחר שבא רבוי כהן משיח יצא לנו דין חדש שישנו במלמד לצבור, כאמרם שם בתורת כהנים, לזה הצרך למעט:

וכי תקריב. אמר וכי בתוספת וא״ו לסמך דין זה לענין ראשון, לומר לך שגם בפרטי המנחה נתרבה כהן משיח, ונתמעטו צבור גם לתנאי פרטי ההקרבה שנרשמו בקמץ מנחת סלת, גם להביא לבונה הגם שלא הזכרה בה.

והנותרת וגו׳. צריך לדעת למה כפל פסוק זה שני פעמים. ואולי שיתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מנחות נח.) בכל המנחות שמתר לאכל שירי מנחות בדבש, אבל אם החמיץ שיריה לוקה, ודרשו (מנחות נה.) ממה שאמר הכתוב ״לא תאפה חמץ חלקם״, פרוש גם חלקם, עד כאן. ועדין אני אומר דוקא על האפיה הוא לוקה, אבל אם החמיצה ולא אפאה לא, לזה אמר הכתוב ״והנותרת וגו׳ כל המנחה אשר תקריבו לא תעשה חמץ״, פרוש אפלו שיריה. והגם שרבותינו זכרונם לברכה (שם) דרשו מפסוק ״לא תאפה חמץ״ וסמיך ליה ״חלקם״, מאותה דרשה אין לחיב על שיריה אלא על האפיה ולא על שאר מעשה, ובפסוק זה לבד לא יספיק לחיב על שיריה על כל פרט ופרט. והגם שדרשו שם בתורת כהנים אפיה בכלל היתה ולמה יצתה, לומר לך מה אפיה מעשה יחידי וחיב עליו אף אני אביא כל מעשה יחידי, עדין אני אומר דוקא קומצה ולא שיריה, קא משמע לן ״והנותרת״ וגו׳.

עוד יתבאר על דרך אמרו בתורת כהנים ״והנותרת״ – אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה, אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה, ״מן המנחה״ – פרט לשחסרה וכו׳, ושלא הקטיר מלבונתה כלום. וכתב הראב״ד כי וא״ו וה״א רבויא הוא לרבות הנזכר עד כאן. ואין דעתי משגת רבוי זה שעורו, שאין משמעות לתיבה בהסיר וא״ו וה״א. ובעל קרבן אהרן פרש כי וא״ו לבד הוא דאיתר, וגם על זה יש לגמגם. ועוד מנין לתנא לומר שלשה רבויים: מליחה והגשה וכל הלבונה? בשלמא מה שמעט ג׳ מהמנחה יש לדרוש כל דמיון שבמנחה לעכב, מה שאין כן רבוי אחד אין לנו להרבות הרבה פרטים.

אכן נראה כי לצד שאמר הכתוב שלש מצות אלה: המלחה, והגשה, והקטרת כל לבונתה, מפזרים בשלשה מקומות. הקטרת כל לבונתה כתבה בפרשת מנחת סלת, הגשה במנחת מרחשת, המלחה אחר תשלום זכרון כל דיני מנחות. ומצינו שאמר הכתוב ״והנותרת מן המנחה״ אחר זכרון מנחת סלת, הגם שלא הזכר בה הגשה. הא למדת שאין הגשה מעכבת בה, שהרי הגם שלא הזכר בה הגשה אמר ״והנותרת וגו׳ לאהרן ובניו״. והגם שאנו אומרים מדרשת סמיכות וא״ו האמורה בתחלת כל הפסקה והפסקה, שיכון הכתוב לתן את האמור של זה בזה, ואם כן גם ההגשה שנאמרה במנחת מרחשת צריכה להיות גם במנחת סלת וגו׳, ממה שכתב ״והנותרת״ באמצע המנחות גלה כי הלמוד אינו אלא לכתחלה אבל אינו מעכב לפסול בשבילה, אבל כל הלבונה מעכב. ועוד מצינו שחזר הכתוב ואמר ״והנותרת״ וגו׳ אחר דין מנחת מרחשת, ופסוק זה כל רואה יגיד שהוא עצמו נותר, שהדברים ככתבן נאמרו למעלה. הא ודאי לא בא אלא לומר שבפרטי דינים הרשומים שם יספיק להיות הנותרת לאהרן וגו׳, ושם לא הזכר הקטרת לבונה כל עקר אלא הקומץ, דכתיב ״והרים הכהן וגו׳ אזכרתה״, פרוש הקומץ, ולא הזכר לבונה. הא למדת שעל זה בא הכתוב ללמד, שהגם שלא הקטיר כל לבונה כרשום בפרשת מנחת סלת, הנותרת לאהרן. והוא מאמר התנא: ״והנותרת״ אף על פי שלא הוגשה, אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה. וקתני גם כן: אף על פי שלא הומלחה, כי ראינו שצוה אחר אמרו ״והנותרת לאהרן״, הא למדת שישנו השירים בהתר הגם שלא הומלחה.

ואם תקריב וגו׳. פרוש, אם יהיה זמן הקרבת מנחת בכורים וגו׳, תקריב פרוש חובה, כי חיוב מצוה זו בכל זמן, ובמקום זכרון תנאי הזמן אמר ״ואם״.