סיפור: הנדוניה של היתומה – הקבורה שהוקדמה בערב שבת

סבתנו עליה השלום, נפטרה בגיל תשעים, היתה אישה צנועה, שקטה, וכל הליכותיה אומרות כבוד. ביתה היה תמיד פתוח לאורחים מזדמנים ובני משפחה, ופניה מאירות. היא חינכה את ילדיה להסתפקות במועט, לאהוב איש את אחיו, ובאמת עם פטירתה חשנו כולנו, גם הנכדים והנינים, שאיבדנו דמות של צניעות, חסד וענווה.

הסבא נפטר לפני עשרים שנה, והיא במעט פרוטותיה רכשה חלקת קבר לידו, סבא השיב את נשמתו לגנזי מרומים ביום שישי בבוקר, ואחרי חצות היום הובא לקבורה ברוב עם.

סבתא שמעה מהרבנים שאם קוברים יהודי אחרי חצות היום, בערב שבת אין חיבוט הקבר. והדינים העוברים על הנפטר ממותקים יותר. 'סבא היה איש כל כך טוב ומדקדק במצוות ובשמירת שבת. שראוי הוא שהשבת תקדם את פניו' – אמרה סבתא והוסיפה...' והלואי עלי אחרי מאה ועשרים שנה להיפטר מן העולם ביום שישי, ולקבל פני שבת...'.

הפלא ופלא, אחרי מחלה קצרה, סבתא השיבה נשמתה לבוראה ביום שישי חורפי, בשעה אחד וחצי בצהריים. עוד שלוש שעות נכנסת השבת. התקשרנו מיד לחברא קדישא והתחננו שתקבר היום כפי שייחלה לעצמה... המנהל ענה בנימוס רב אך טען 'צר לי, אנחנו סוגרים את המשרד כרגע, אין לי כוח אדם... שבת נכנסת עוד מעט, אבל ברצון רב אדאג שהיא תובא לקבורה ראשונה, במוצאי שבת'.

התחננו אליו, דברנו אל ליבו, אך הוא התעקש, ולשיטתו בצדק רב. 'בסדר, אז רשום בבקשה את פרטי הנפטרת. גרציה ששונוב, כתובתה...'.

'אמרתם גרציה ששונוב?' שאל איש החברא קדישא. – 'כן', השבנו.

'אני מיד שולח רכב שיעבירה לטהרה, ולידיעתכם בעוד שעה וחצי תתקיים הקבורה, הזדרזו'. הבן אדם התהפך.

סבתא הובאה לקבורה סמוך ונראה לשבת קודש, כפי שאיפתה הטובה, ונטמנה ליד סבא. איש החברא קדישא דאג לסדרי הקבורה, וניצב מזיע ליד קברה של סבתא ואמר 'תודה לך גרציה ששונוב... ותעמדי בבקשה מליצת יושר על כולנו...'.

בעודנו פוסעים אל מחוץ לבית העלמין, ביקשתי לדעת מה פשר מסירות נפשו של איש החברא קדישא, שלפתע התרצה לקבורה בטרם ינטו צללי ערב.

הנה תשובתו: 'לפני שלושים שנה התחתנתי, אשתי היתה יתומה, אך לחתונה היא הגיעה עם נדוניה גדולה מאוד, בכסף בגדים וחפצים. שאלתיה 'מנין'? והשיבה לי 'ישנה אישה טובה, שכבר כמה שנים דואגת לי, ונוהגת עמי כבתה'.

הקשר ביניהן נמשך גם אחרי נישואינו, ואז נותק. אבל שמה הטוב של גרציה ששונוב עולה בביתנו מעת לעת... והנה היתה לי הזדמנות משמים להכיר לה טובה. היעלה על הדעת שלא 'אמסור נפשי לכבודה?' 'שלח לחמך'. (האמנתי ואזמרה)