מושגים ביהדות: איסור חדש – מהו, ומה דינו בחוץ לארץ

"חדש" הוא כינוי הלכתי לתבואה שצמחה לאחר הקרבת קרבן מנחת העומר בט"ז בניסן. מקור האיסור בתורה הוא בספר ויקרא (כג, יד) נאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם". איסור זה נאמר על כל אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל, שיפון) שצמחו לאחר הקרבת קרבן העומר של השנה הקודמת. תבואה זו אסורה עד להקרבת העומר החדש בט"ז בניסן.

ומה נקראת תבואה חדשה? כל שנזרעה שלשה ימים לפני הקרבת העומר, היינו עד י"ג ניסן, הואיל ובתוך שלשה ימים משרישים הזרעים ומתחילים לצמוח בתוך האדמה, כל מה שיצמח מהם הותר על ידי עומר של שנה זו. זרע בי"ד ניסן, יהא היבול אסור עד שיקרב העומר בשנה הבאה.

התבואה החדשה מותרת באכילה מיד לאחר הקרבת קרבן העומר במקדש. בימינו, שאין בית מקדש, ה"חדש" נאסר עד סיום יום ט"ז בניסן (בשקיעת החמה) בארץ ישראל, ועד סיום י"ז בניסן בחו"ל.

נחלקו הפוסקים לגבי תוקף האיסור כיום בחוץ לארץ:

דעת רוב הראשונים והפוסקים היא שאיסור חדש נוהג גם בחו"ל וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה, סימן רצג, ב. ישנם הסוברים שאיסור חדש בחו"ל הוא רק מדרבנן, ואחרים מתירים לגמרי בחו"ל בטענה ש"חדש" אסור רק בארץ ישראל (הב"ח בסימן רצג).

המצב בימינו: בקהילות האשכנזים מקובל להחמיר באיסור חדש גם בחו"ל, בעקבות הכרעת המשנה ברורה (סימן תפט, מה). בקהילות הספרדים נחלקו הפוסקים, אך רוב הפוסקים הספרדים אוסרים כדעת השולחן ערוך.