מעלת הבכור: פדיון הבכור, בכור בהמה, פטר חמור ופי שניים בירושה – מושגי יהדות

בכור

הבכור הוא הנולד ראשון. כל מי שנולד ראשון יש לו מימד של קדושה, חשיבות ועדיפות.

מעלה מיוחדת זו בקדושת הבכור - שהיא נמצאת הן בבני אדם והן בבהמות: שכן נאמר בתורה "פטר כל רחם באדם ובבהמה לי הוא", הבכורים שייכים לי ועליכם מוטל חובת פדיון. על כן, מצוות פדיון בכור אדם היא אחת מתרי"ג מצוות, לפיה חייב כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור, עם היוולדו הבן שייך להקדש לכהן ולכן יש לפדותו. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום. בנוסף על הבכור להיות פטר רחם לאימו בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי. כמו כן, אף בבהמה חלה קדושה על בכור בהמה טהורה, ומצווה להפריש את הולד הראשון של בהמה טהורה ולתת אותו לכהן.

כשהבכור הוא תמים (ללא מום) – הכהן מקריבו בבית המקדש בירושלים ואוכל את בשרו בטהרה עם בני ביתו בירושלים. בכור בעל מום אינו קרב בבית המקדש, והכהן רשאי לאוכלו כבשר חולין (בשר שאין בו קדושת קורבן). נתינה זו, של הבכור לכהן, כלולה בעשרים וארבע מתנות כהונה, והיא אחת משלוש נתינות של בכורים לכוהנים. מצווה נוספת התלויה בבכור, היא מצוות 'פטר חמור' לפיה מצווים לפדות את הוולד הבכור שנולד לאתון. על פי הכתוב בתורה יש לפדותו בשה, במקרה שלא פדו את פטר החמור, יש לערוף את ראש החמור ולקוברו.

מעלה נוספת יש לבכור, שבן בכור לאביו, יורש בכל נכסיו חלק כפול בירושה, כך שאם היו למשל 5 אחים, מחלקים את הנכסים לשישה חלקים, והבכור מקבל שנים מהם. חלק זה ניתן לו עם המעלות והחסרונות שבקבלת ירושה, ולכן אם בא בעל חוב לגבות את חובו מנכסי המת, הוא צריך לשלם פי שניים. אם כי חלק הבכורה לא ניתן לבכור בעל כרחו, וזכותו לוותר עליו ולומר שאינו חפץ בו.

נוסף על כך, מבואר בגמרא זבחים דף קטז: שעד הקמת המשכן, העבודה בבמות הייתה בידי הבכורות, והם היו אחראים על הקרבנות והעבודה. עם זאת, לאחר חטא העגל, העבודה הועברה ללויים, ובכך שונה סדר הקדושה והעבודה לכוהנים.