מהי "אסמכתא"? – מושגי יהדות

אסמכתא

היא הסמכת הלכה שמקורה בדברי חז"ל או בהלכה למשה מסיני על פסוק מן המקרא שאינו משמש לה מקור אלא רמז בלבד. למשל: "בסוכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכת". חז"ל במסכת סוכה כח: א, הסמיכו לפסוק זה דין, ואמרו - "האזרח - להוציא את הנשים". משמעות לשון הכתוב אינה למעט נשים מסוכה, אבל חכמים הסמיכו לפסוק את הפטור של הנשים מסוכה, שהוא הלכה למשה מסיני.

דוגמאות נוספות לדינים כאלה: 'נטילת ידיים' היא תקנת חכמים ליטול ידיים לפני סעודה, הוסמכה לפסוק "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" אף שהפסוק מתייחס לטהרה מוחלטת של הזב, דהיינו טבילה במקווה, והידיים מופיעות בפסוק רק כדוגמא, הרי שחז"ל (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ו, עמוד א') הסתמכו על לשון הפסוק כדי ליצור דין נטילת ידיים.

דוגמא לדרשה לדין שבא במסורת: "שיעורים - השיעור המינימלי של מאכל אסור, כגון נבילה, שאדם צריך לאכול כדי לעבור על איסור אכילה, הוא כזית. ביום כיפור הוא ככותבת (תמר). כל שיעורים אלו הם הלכה למשה מסיני, אבל חז"ל הסמיכו אותם על הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" אף שברור שמהפסוק, אפילו היה מתייחס לשיעורים, לא יכולים היינו לנחש איזה שיעור משתייך לאיזה דין, וברור שהנושא מסתמך על המסורת, חז"ל רצו להסמיך את העניין על הפסוק".

בטעם שחכמים דרשו אסמכתות להלכות של תורה, כתבו ראשונים שהוא בתורת סימן לזכרון, שיזכרו ההלכה שדורשים מאותה האסמכתא (כוזרי ג עג; פירוש המשניות לרמב"ם, בהקדמה)

אך הריטב"א תקף גישה זו, וכינה אותה "דעת מינות", וטען שהתורה עצמה התכוונה ללימוד האסמכתא, אלא שלא קבעתו חובה, ומסרה הדבר לחכמים, שאם ירצו יקבעוהו חובה.

יש לדינים דרבנן אסמכתות גם בנביאים, כמו אבלות שבעה ימים שלמדו מפסוק: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל (עמוס ח י) מה חג שבעה ימים, אף אבלות שבעה ימים (מועד קטן כ א), ואינה אלא אסמכתא (תוספות עבודה זרה כב א ד"ה תיפוק), שמשה רבנו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה (רמב"ם אבל א א).

לעיתים ישנה מחלוקת האם הדרשה ההלכתית היא בגדר דרשה או בגדר אסמכתא. לדוגמא: חמשה העינויים של יום הכפורים שלמדו מדרשת: שַׁבָּתוֹן, שבות (יומא עד א) - שיש אומרים שאינם אלא מדרבנן, והלימוד הוא אסמכתא (ר"ן ריש יומא בשם י"א) ויש אומרים שהיא דרשה גמורה, והם מן התורה (רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ה).