מהי מצוות ייבום? מושגי יהדות

אישה שבעלה מת ולא השאיר אחריו בנים, אם יש לו אח, אסורה היא להינשא לאדם אחר, ומצות עשה מן התורה על אחי המת לקחתה לו לאשה, כדי להקים שם לאחיו המת; ואם אין הוא רוצה לייבמה הרי זה חולץ לה וניתרת בחליצה זו להינשא לכל אדם. מקורה של מצווה זו מבואר בספר דברים: ”כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל”.

יש כמה מקרים בתנ״ך שייקמו מצוות ייבום: התורה מספרת על יהודה בן יעקב שנולדו לו שלושה בנים" ער, אונן ושלה. ער נשא לאישה את תמר ולאחר זמן מועט מת בעקבות חטאו, יהודה מבקש מאונן לייבם את תמר על מנת להקים שם לאחיו, אך גם אונן חוטא ואז אומר יהודה לתמר תחזרי לבית אביך עד שיגדל שלה ואז הוא ייבם אותך, אך יהודה לא נותן את שלה לתמר. משראתה תמר שיהודה מתמהמה מקיום הבטחתו להשיאה לשלה, החליטה ליזום את מעשה הייבום בעצמה, אך לא עם שלה אלא עם יהודה, חמיה, שגם הוא נחשב ל'יבם' של בנו. שהרי קודם מתן תורה היה אפשר לייבם גם עם אבי הבעל (חמיה).

רש"י בפרשת יהודה ותמר, מפרש שהבן הנולד יקרא באותו שם של המת, ובכך לא ימחה שמו מישראל. כך גם הגמרא במסכת יבמות כב א אומרת בהווה אמינא שממילות הפסוק "יקום על שם אחיו" נראה שקוראים את הוולד באותו שם, אך למסקנה לומדים מגזירה שווה, שמוציאה את הפסוק מידי פשוטו, ואומרת ש"יקום על שם אחיו" - הכוונה היא לנחלה, והיינו ירושה.

במסכת יבמות דף ל"ט עמוד ב' מבואר: בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצווה, מצות ייבום קודמת למצות חליצה. עכשיו שאין מתכוונים לשם מצווה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות ייבום. אמר רמי בר חמא, אמר רבי יצחק: חזרו לומר מצוות ייבום קודמת למצות חליצה. וכן פסק השו"ע (אבן העזר, סימן קס"ה, א'): "מצות ייבום קודמת למצות חליצה. ויש אומרים שמצוות חליצה קודמת".

על כן, בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים. הטעם היה ש"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות". שנה לאחר מכן, יצא הרב עובדיה יוסף זצוק"ל נגד התקנה, וקבע בפסק דין שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים, וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות היבום, ולכן אין להחלטה זו תוקף (יביע אומר, ו, אבן העזר סי' יד).