עקידה של שתיקה – התופרת, המנהלת והשידוך שהתעכב – סיפור, פרשת וירא

העקידה

העקידה תופסת, כידוע מקום מרכזי בחיי עם ישראל בכל הדורות. אמנם למות על קידוש השם זו מדרגה עליונה, אך יותר גבוהה ממנו לחיות על קידוש ה', שכן למות על קידוש ה' זהו אקט גדול וקדוש – אבל חד פעמי, ואילו לחיות על קידוש ה', זה מאמץ בלתי פוסק יום יום, שעה שעה. ויש עוד סוג של עקידת יצחק והיא בעת שפוגעים ועולבים באדם והוא עוקד את פיו ולא עונה למחרפיו, מעלתו גדולה ועליו נאמר "תולה ארץ על בלימה" שהעולם תלוי ועומד על מי שבולם פיו בשעת מריבה. כשאדם בולם פיו ולא עונה באותה שעה יש לו זכות וכח לברך וברכתו מתקיימת.

סיפור

לפני שנים בחיפה במתפרה של אחד מסלוני הכלות היוקרתיים, עבדה רות כתופרת, ועסקה בהתאמה של אחת השמלות לכלה מקומית ששכרה אותה. אך בטעות, תפרה תפר לא נכון, שכמעט נהרסה השמלה, ונזקקו למאמצים רבים על מנת לתקנה. חנה, מנהלת המקום, לנוכח הנזק הרב שנוצר לא עמדה בנסיון ושפכה קיתון של צעקות על רות האומללה לעיני כל העובדות. רות התנצלה, ואף הבטיחה לשלם את עלות הנזק, אולם הדבר לא עזר לשכך את חמתה של המנהלת. ורות עמדה במשך דקות ארוכות וספגה את קיתון הצעקות כשהיא חשה שדמה אוזל מפניה, ובצערה כי רב "ברכה" בלבה את המנהלת שבתה שרי בת העשרים ואחת לא תזכה להתחתן.

חלף זמן רב, הסיפור נשכח, ורות המשיכה לעבוד כתופרת בסלון הכלות, וקשריה עם המנהלת חזרו להיות חמים וידותיים. ובמשך השנים הקשר העמיק ונהפכו לחברות טובות.

בתה שרי בגרה, וקשיים רבים התגלו במהלך שידוכיה, מבלי סיבה הנראית לעין ירדו הצעות במפתיע, חלפו עשר שנים מאז הפגיעה המצערת ועדין לא מצאה שרי את זיווגה.

מידי פעם, חלפה בראשת של רות מחשבה, אולי בעטיה אירע הסער הזה, אולי בגלל אותה "ברכה" ש"ברכה" את שרי בלבה מתעכבים שידוכיה, אך אמרה לא יכול להיות הרי לא הוצאתי את המילים מפי, וזה ודאי לא בגלל זה. עברו חמש עשרה שנה ושרי לא התחתנה. רות החליטה לפנות לאחד מגדולי הדור בשאלה האם יתכן שיש קשר בין הדברים, והתשובה היתה מפתיעה וחד משמעית שעיכובה של בת המנהלת בגלל המעשה ההוא. כשאדם סופג בזיון ומצטער, ובפרט אם הפגיעה נעשית ברבים, יש לו כוח גדול, שערי השמים פתוחים בפניו. כל מה שמבקש באותה שעה, אפילו בלבו, מתקיים. הן לחיוב והן לשלילה. ורות שאלה את הרב, ומה עלי לעשות?

הפיוס

תפתחי את כל נושא הסיפור לחברתך המנהלת ותתפייסו, ובזה יפתח מזלה של הבת. למחרת פנתה רות למנהלת ובקשה לשוחח עמה. אי אפשר לתאר את כוחות הנפש העצומים להם נזקקה כדי לעשות זאת, אך יותר מזה, קשה לתאר את תגובתה ההמומה והנסערת של המנהלת. 'למה לא סיפרת לי עד עכשיו' – היא שאלה בכאב 'את מוחלת לי? הביני, הייתי אז בלחץ עצום, שמלת הכלה שנהרסה הושכרה לבתו של איש ציבור מפורסם, ומאוד לא חפצתי להסתכסך אתו. הו! אני כל כך מצטערת על הביזיון העצום שנגרם לך בגללי ועל הצער הרב שגרמתי לך!'

'ודאי שאני מוחלת' אמרה רות 'להפך, אני זו שצריכה לבקש את מחילתך, שנים רבות כל כך שמרתי את הדברים בלבי ולא שתפתי אותך, ובגללי התעכבו נישואיה של בתך!' סוף דבר, השתיים התפייסו ורות חשה שאבן נגולה מעל לבה, אי אפשר לתאר כמה מועקה גורמת הטינה ללב, ועד כמה מקלה ומשחררת היא ההתפייסות. אך, עיקרו של הסיפור התרחש בערבו של אותו היום - -

עוד באותו ערב התקשרה שדכנית לבתה של חנה, והציעה שידוך מוצלח במיוחד לבתה. כעבור פחות משבוע, נחגג הוורט של שרי.

מהסיפור נראה שה' חפץ להראות לנו בצורה ברורה ומוחשית עד כמה חמורים ההקפדה והכעס בשעת מריבה. וכמה חשוב לשתוק ולהבליג, ולא רק בפה אלא גם ובעיקר, בלב. (האמנתי ואדברה)