שרה אמנו

שרה בתנ״ך

שרי, אשת אברם, מוזכרת לראשונה בבראשית יא, ומיד נאמר עליה ״ותהי שרי עקרה אין לה ולד״. היא יוצאת עם אברם מחרן, ופעמיים – במצרים ובגרר – נלקחת לבית מלך ומוחזרת בדרך נס.

במשך שנים רבות לא היו לה ילדים, והיא נתנה את הגר שפחתה לאברם. כשהמלאכים בישרו שבעוד שנה יהיה לה בן, היא צחקה בקרבה – ״אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן״. ה׳ שינה את שמה לשרה, ובגיל תשעים ילדה את יצחק. היא נפטרה בגיל מאה עשרים ושבע בקרית ארבע, היא חברון, ואברהם קנה את מערת המכפלה כדי לקבור אותה – הקנייה הראשונה של קרקע בארץ ישראל המתוארת בתורה.

בדברי חז״ל

חז״ל אומרים (מגילה יד ע״א) ששבע נביאות עמדו לישראל, ושרה הראשונה שבהן. הם לומדים זאת מן הפסוק ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה״ (בראשית כא, יב), ואומרים שאברהם היה טפל לשרה בנבואה (שמות רבה א, א).

בבראשית רבה (ס, טז) מובא שכל ימי שרה היה נר דולק בביתה מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל – וכשבאה רבקה חזרו הדברים. מכאן הדרשה על הפסוק ״ויביאה יצחק האהלה שרה אמו״, שרש״י מביא בפירושו.

משמעות ולקח

שרה מלמדת שותפות: היא איננה דמות שולית בסיפור אברהם אלא שותפה מלאה, שדעתה מכריעה בשאלת עתיד הבית. ההמתנה הארוכה לבן ותפילתה הם גם מקור נחמה לזוגות המחכים לילדים, ולכן מזכירים אותה בתפילות על פרי בטן.

שאלות נפוצות