דלג לתוכן הראשי
כוונות

עלון מס' 488 · פר' לך לך תשפ"ז

ויועצינו כבתחילה · פרשת לך לך

בנשיאות הרב משה בויאר שליט"א

כלי הניסיון – "לך לך מארצך"

בפרשתנו אנחנו קוראים על ניסיונותיו של אברהם אבינו, כאשר הניסיון הראשון מופיע כבר בתחילת הפרשה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". בספרים הקדושים מובא שאת עשרת הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר גם כל יהודי במהלך חייו.

אין הכוונה שכל יהודי עובר בדיוק את אותם הניסיונות שעבר אברהם אבינו, אלא כל אדם עובר ניסיונות והתמודדויות שונות בחיים, כל אחד לפי מה שמתאים לו, כאשר אחד מרגיש יותר ואחד פחות, "כל חד לפום שיעורא דיליה". הדרך שלנו לעמוד בניסיונות היא ללמוד מאברהם אבינו, כיצד הוא עמד בעשרת הניסיונות שלו, עד שזכה להיות האבא של עם ישראל.

הארה היא שפע

הדבר הראשון שצריכים להתבונן בו, הוא ההבנה מדוע אברהם אבינו נאלץ בכלל להתמודד עם ניסיונות. השאלה הזאת נכונה גם לכל יהודי צדיק שהולך בדרך ה'. הרי אברהם אבינו היה אדם צדיק, מרכבה ההסרטה המלאה של השיעור שממנו נערך העלון. העלון וההסרטה עוסקים באותו תוכן, ומוגשים לכם יחד כדי שתוכלו לבחור את אופן הלמידה הנוח והמתאים לכם ביותר. למידת החסד, והוא השתדל רק להיטיב. הוא היה הראשון בעולם שהקים מפעל חיים של חסד, הוא לא למד את זה מאף אחד אלא הוא היה זה שהתווה את דרך החסד לדורות. והנה אדם כל כך גדול נאלץ לעמוד בניסיונות כל כך לא פשוטים, והרי "אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה" (בבא קמא לח.): איך הדברים מסתדרים?

אלא מובא בספרים הקדושים שהניסיונות הם חלק ממערכת כוללת של ירידת השפע לעולם. צריכים לדעת שכל דבר שיורד מהעולמות העליונים ונכנס לתוך העולם שלנו, הן דבר גשמי והן דבר רוחני, הוא תוצאה של הארה שיורדת מן השמיים, ומתלבשת בלבושים בתוך העולם שלנו. ההארה הזאת היא השפע, כמו שאומר הרמח"ל: "לא נוכל לקרוא לשפע הבא מהקב"ה אלא אור או הארה".

שבירת הכלים

אבל השפע שמקורו באינסוף הוא שפע עצום, למעלה מהצמצום, וכאשר הוא בא להיכנס לתוך העולם שלנו, מתברר שהעולם שלנו לא יכול להכיל את האור הגדול הזה. התופעה הזאת התרחשה כבר במהלך בריאת העולמות, כפי שמובא באריז"ל, כאשר האור האלוקי האינסופי היה חזק מדי, מכדי שהכלים הראשונים בעולם התוהו יוכלו להכיל אותו, ולכן הם התנפצו. תהליך זה נקרא "שבירת הכלים".

כדי שהשפע הגדול הזה יכנס לתוך העולם שלנו, הוא צריך להצטמצם וללבוש לבושים מתאימים, הצמצום הוא למעשה כלי שעל ידו אנחנו יכולים לקבל את האור ואת השפע, כדי להשתמש בו בחיים שלנו, ולקבל בני חיי ומזוני, ברוחניות ובגשמיות, ובכל הדברים שאדם נזקק וצריך להם.

דרך השפע

איך לוקחים את השפע הגדול הזה ומכניסים אותו בתוך לבושים של צמצום? כאן מגיע המושג של הניסיון. הניסיון הוא מעין דין וצמצום. זה קשה, זה כואב לאדם, לא קל לו, פתאום החיים שלו לא זורמים תמיד על מי מנוחות. אבל הקושי והצמצום הם בדיוק הכלים שיכולים להכיל את האור הגדול, וכך השפע מצליח להיכנס לתוך העולם שלנו.

השפע עובר מעולם האצילות דרך עולמות הבריאה והיצירה, עד שהוא מגיע אל עולם העשייה שלנו. עולם הבריאה הוא כנגד המחשבות שלנו, עולם היצירה הוא כנגד הדיבורים שלנו, ועולם העשייה הוא כנגד המעשים שלנו. גם הניסיונות והצמצומים הם כנגד העולמות שהשפע עובר בהם.

סוגי הניסיונות

יש ניסיונות שהאדם עובר אותם במחשבה, כמו דאגות וחרדות. יש ניסיונות שהאדם עובר אותם בדיבור, כמו דיבורים שהוא שומע כנגדו, או דיבורים שהוא מדבר ואחר כך יכולים לעלות לו ביוקר. ויש ניסיונות שהאדם עובר בעולם המעשה, כמו פרנסה, בריאות וכו'. בכל סוג ניסיון שהאדם עובר, השפע מצטמצם בהתאמה בעולמות העליונים, ויורד אל העולם שלנו. לאחר הצמצום הכלים כבר יכולים להכיל את השפע, והוא מגיע לאדם.

הניסיונות הם לא קלים. לפעמים הניסיון יכול להיות קשה מאוד. אבל אם האדם לא יתייחס אל הניסיון כאל קושי, אלא הוא ידע שבתוך הניסיון יש שפע רב, הרי למעשה הוא יתייחס אל ההתמודדות כאל השפע עצמו. ואז הוא יראה כיצד הניסיון יורד עם התגשמות השפע בעולם העשייה, והוא יוכל להשתמש בו בבחינת: "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל, ז).

עצת היצר

גם היצר הרע יודע כיצד השפע יורד לעולם. לכוחות הרע אין שפע משלהם, ואת כל חיותם הם שואבים מכוחות הטוב. כאשר יורד שפע לעולם, גם הם רוצים לינוק ולהנות ממנו. לכן היצר הרע עובד קשה כדי שהאדם לא יוכל להשתמש בשפע שלו. הוא גורם לאדם ליפול אל החיצוניות, אל הלבושים והצמצום.

כאשר יש לאדם ניסיון, אבל הוא לא רואה בו את השפע אלא רק את הקושי, זאת אומרת שהוא נמצא במחשבה שלו, בדיבור ובמעשה, בתוך עולם הצמצום. הצמצום הזה סוגר את האדם ואת הכלים שלו, וכתוצאה מכך גם השפע נסגר. השפע אמנם כבר הגיע לאדם, אבל הוא סגור ומצומצם מבחינת היכולת של האדם להשתמש בו. במקרה כזה השפע גם יכול להתהפך על האדם ח"ו לרעה, כמו שנאמר בספר דניאל (י, ח):"והוֹדִי נהפך עלי למשחית". כאשר ההוד - הוא השפע, לא משתמשים בו בצורה הראויה, הוא הופך לאדם למשחית.

ניסיון כפול

למעשה יש כאן ניסיון בתוך ניסיון. מעבר לניסיון שהאדם עובר בהתמודדות שלו, יש לו ניסיון נוסף כיצד הוא מתייחס לניסיון הראשון. האם הוא מתייחס לניסיון כאל שפע, או שהוא מתייחס לניסיון כאל צמצום. האדם צריך התייחס אל הניסיון כאל חלק מן החיים, ולא לעשות מזה 'עסק', לא במחשבה, לא בדיבור ובוודאי גם לא במעשה.

איוב אמר: "ואשר יגורתי יבוא לי", וחז"ל הזהירו: "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן יח.). אדם שמפחד מהניסיון, במחשבה או במעשה, או שהוא מביע את הפחד בדיבור, גורם לכך שהשפע שלו מצטמצם ונסגר, כי בסופו של דבר הקב"ה משלם לאדם כפי מעשיו.

להישאר שלם

אדם שיש לו אמונה וביטחון, נשאר תמיד שליו ורגוע במחשבה. הוא גם נזהר שלא לדבר מה שלא צריך, ובעולם המעשה הוא מתנהג בדיוק אברהם אבינו. כאשר הקב"ה אמר לו: "לך לך", הוא לכאורה פשוט קם והלך. גם בציווי העקידה נאמר: "וישכם אברהם בבוקר". הוא ניהל את החיים שלו כרגיל, כאילו שום דבר מיוחד לא קרה. הניסיונות לא השפיעו על ההתנהגות שלו.

האדם צריך להתייחס לצמצום כאל כלי, שמטרתו להעביר את השפע אל העולם שלנו. ברגע שלא מתייחסים לעצם הצמצום עצמו, הוא פשוט נופל, ואז יש לאדם את הבחינה של "וממנה יוושע". הניסיון הנוסף הזה הוא ניסיון מאוד גדול, וזה מה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו: "התהלך לפני והיה תמים". מסביר רש"י: "אף זה ציווי אחר ציווי, היה שלם בכל נסיונותי". זהו הניסיון בתוך הניסיון. למרות שאברהם אבינו עבר ניסיונות, הוא בעצמו היה צריך להישאר שלם ולהמשיך את החיים כרגיל.

אמונה ובטחון

חשוב לציין שאין הכוונה שהאדם צריך תמיד לקבל את הניסיונות והייסורים שלו בלי תגובה. בוודאי שהאדם צריך לעשות השתדלות כדי לצאת מהבעיות והצרות שלו. בשעת התפילה הוא יכול לצעוק ולבקש, כדברי דוד המלך: "ויזעקו אל ה' בצר להם" (תהילים קז, יג). אבל בחיי היום יום הוא צריך לבטוח ולסמוך על הקב"ה. להיות תמים ושלם. ככל שהאדם יעשה פחות 'עסק' מהניסיונות שלו, במחשבה, בדיבור ובמעשה, כך הוא יעבור אותם יותר בקלות.

אולם כאשר בגלל הניסיון, האדם תפוס כל הזמן במחשבות של צמצום, הוא כל הזמן מדבר על הבעיה ועושה ממנה עסק, ובחיי היום יום הוא גם לא מצליח לתפקד כראוי, בסופו של דבר זה רק יזיק לו יותר, ובוודאי שלא יעזור לו להתמודד עם הבעיה.

כאילו קיים כל התורה

וכך כותב בספר "שר שלום" (פירוש עתיק למגילת שיר השירים שנכתב על ידי המקובל האלוקי רבי שמואל אריפול, מגדולי חכמי צפת לפני כחמש מאות שנה): "אם אין אדם מקבל ייסוריו באהבה, אז יהיה לו הצער יותר גדול, והצער והדאגה לא יועילו לו כלל ולא יצילו אותו מרעות. רק הדאגות יועילו שיטעו את כוחו ויחלישו אותו, ויטרידו אותו וימנעו ממנו מלעסוק בתורה ובעבודה.

ואדרבה, מי שהוא בועט בייסורים, מאריכים לו בהן ומוסיפים לו ייסורים. כך נאמר בספר זכירה, כי סכנה למי שמבעט בייסורים, שמביא על עצמו ייסורים כי הוא חי בתוך הצמצום. וכשעני מקבל עניותו באהבה ובחיבה, אין אור של גיהינום שולט בו, ושכרו גדול, ומביא ישועה לעולם. ובמסכת סוטה נאמר המקבל ייסורים מאהבה כאילו קיים כל התורה ומוחלין לו עוונותיו".

ישועה גדולה

האדם צריך להתייחס לניסיונות רק כדבר חיצוני, ולהבין שהם כמו לבוש למשהו פנימי גדול יותר. בדרגה הגבוהה ביותר האדם לא עושה עסק, ולפעמים הוא גם לא מניד עפעף. זהו דבר קשה מאוד. בדרך כלל אנשים מתייחסים ומגיבים בצורה מסוימת לניסיונות ובעיות, אבל לפני כל תגובה האדם צריך לחשוב מה יוצא לו מזה והאם יש לו מכך תועלת.

חז"ל אמרו שאין לדון את האדם עד שמגיעים למקומו, וזה כולל גם את האדם עצמו. לעתים האדם מגיב בלי מחשבה ואומר: רע לי, לא טוב לי, קשה לי, נמאס לי, למה זה מגיע לי, ועוד כל מיני משפטים. לכן כדאי לאדם לחזור ולשנן שכל הדיבורים לא עוזרים. להפך, הם רק מקשים עליו יותר. לאדם שמתקשה יש עצה, לקבל על עצמו לפחות כמה שעות ביום, שבהם הוא שוכח מהניסיון ולא מגיב.

חבל להפסיד את הניסיון הזה, כי בתוך הניסיון מסתתרת הארה גדולה. וכאשר האדם ממשיך את חייו כרגיל, החלק החיצוני פשוט נופל, ואז באה לאדם הישועה. "היה שלם בכל ניסיונותי".

שו"ת לפרשת "לך לך" – שאלה:

השאלה נשאלת לגבי אדם שנמצא במקום שהוא לא רוצה להיות בו. האדם הזה נאלץ מכורח המציאות לעבור דירה למקום חדש, אבל הוא לא מרוצה במקום הזה. לא טוב לו בקהילה, לא טוב לו בסביבה, הוא פשוט רגיל לדברים אחרים. לחזור בחזרה למקום הקודם הוא לא יכול, במקום בו הוא נמצא לא טוב לו, הוא מרגיש קושי מאוד גדול, ונפשו בשאלתו מה אפשר לעשות?

צריכים להבין שכאשר אדם לא נמצא במקום שמתאים לו, מדובר בתחושה שמלווה אותו יום יום שעה שעה. הוא פשוט מרגיש מוגבל וחסר אונים, ללא כל יכולת לשינוי או לעשות כל פעולה בנידון. לכן הוא נואש ומבקש עזרה.

תשובה:

בפרשתנו אנחנו קוראים על אברהם אבינו, שהקב"ה ציווה אותו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

בדרך כלל רגילים לחשוב שהקב"ה בא ואמר לאברהם אבינו לקום, לעזוב את הבית וללכת, ואברהם אבינו בפשטות קם, יצא מהבית והלך. אבל מעיון בספרים הקדושים מובא שהמצב היה קצת יותר מורכב.

אברהם אבינו נולד וגדל באור כשדים. שם הוא התחתן עם שרה והתחיל את מפעלי החסד הגדולים שלו, בהצלחה גדולה. לאחר ברית בין הבתרים, כשהוא בן שבעים, הוא החליט לחזור לחרן כדי לנסות ולהחזיר את אביו תרח בתשובה. גם בחרן הוא עסק בחסד, כאשר אברהם גייר את האנשים ושרה את הנשים. ואז בגיל שבעים וחמש הגיע הניסיון הגדול של "לך לך", ואברהם אבינו עזב והלך לארץ כנען.

במפרשים מובא שלא סתם החליט אברהם אבינו לעזוב את מפעל החיים שלו באור כשדים. הרעיון לעבור לחרן, היה כולו תרגיל של היצר הרע. היצר הרע פחד מכל פעילות הקירוב של אברהם אבינו, והוא רצה לעצור את הכל. השיטה שלו היתה להכניס לאברהם אבינו את הרעיון להרחיב את הפעילות שלו. מספיק כבר עם אור כשדים. הגיע הזמן לעשות חסד גם במקומות אחרים, כמו חרן.

אבל בחרן הכל היה שונה. אמנם אברהם ושרה הצליחו לעשות כמה נפשות בחרן, אבל הוא לא הצליח לשחזר את כל הפעילות הגדולה שהיתה לו באור כשדים. הוא הרגיש שהכל פשוט נכשל.

בספרים הקדושים מובא שאברהם אבינו התחרט על הצעד שהוא עשה. הוא אמר: מה עשיתי? באור כשדים היה לי זיכוי הרבים, היו לי מוסדות מבוססים, היו לי מפעלים של חסד, חינכתי שם את האנשים וקירבתי אותם, מה קרה לי שעזבתי? ואז הוא הבין שכל זה היה רק עצת היצר הרע, ולכן הוא החליט לחזור לאור כשדים. כדי לחזור ולעשות את הפעולות ששייכות לשורש הנפש שלו מידת החסד. ואז, בדיוק לאחר שהוא קיבל את ההחלטה לחזור למקום שהוא שייך אליו, והוא כבר התחיל בהכנות למעבר, פתאום בא אליו הקב"ה ואמר לו: לא! אל תחזור לאור כשדים, אלא "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". אל תחזור למקום הבטוח שלך אלא תתקדם הלאה.

אם כן, זה לא היה ניסיון קליל לאברהם אבינו, פשוט לקום וללכת, אלא הניסיון הזה היה לו מאוד קשה. הוא מבחינתו רצה ללכת למקום טוב שהתאים לו, ובמקום זה הוא נאלץ ללכת למקום אחר שהוא לא המקום שלו.

הניסיון הגדול של האדם מגיע כאשר יש לו רצונות טובים, והוא רוצה לממש את הרצונות הללו. הרי ברצונות שלנו אנחנו רוצים ושואפים לעשות את רצון ה'. אבל להקב"ה יש רצונות אחרים, ואנחנו לא ממש יודעים מה הם: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי, נאום ה'" (ישעיהו נה, ח).

הציווי של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", מכוון גם לכל אדם ואדם. אלו הם כל הדברים שהאדם מחובר אליהם ומרגיש את עצמו בהם, גם ברוחניות וגם בחיי היום יום. הרבה פעמים האדם רוצה דבר מסוים כמו אותו אדם שהתרגל לגור במקום מסוים, אבל הוא נאלץ לעבור לגור במקום אחר. הוא מרגיש בדיוק כמו אברהם אבינו. עכשיו לא טוב לו שם, אבל אם הוא הגיע למקום הזה, זאת אומרת שזהו רצון ה'.

ומכיוון שזה רצון ה', הוא עומד עכשיו בפני ניסיון. האם הוא ימאן לקבל את המקום החדש, וכל הזמן ינסה לחזור אחורנית למקום הקודם? לפעמים הוא יצליח יחזור, אבל אם הוא לא יצליח, הרי מבחינתו זהו ניסיון גדול מאוד. מה שהוא צריך לעשות זה להבין את עומק הניסיון, ולקבל עם עצמו החלטה, שהוא נשאר במקום החדש כי זהו רצון ה'. "לך לך", הקב"ה מנסה לא רק את אברהם אבינו אלא כל אדם ואדם. אם האדם רואה שיש לו רצון לא ממומש, ושהוא גם לא יכול להנות מן הרצון שלו, העצה בשבילו היא: "לך לך" – תלך מהרצון שיש לך, ותבטל אותו כנגד רצון ה'. אפשר לעשות השתדלות ולהתפלל, אבל אם שום דבר לא מועיל, זאת אומרת שהקב"ה מדבר כאן ישירות עם האדם.

הרבה פעמים האדם משוכנע שאם יהיה לו דבר מסוים או שהוא יעשה פעולה מסוימת, הרי כתוצאה מכך יהיה לו הרבה יותר טוב. אבל כשהוא מנסה את הדברים במציאות, הוא רואה שזה לא הולך. הסיבה לכך היא שלמעשה הקב"ה מדבר עם האדם, ואומר לו "לך לך" מהרצון שלך, וזה יכול להיות "מארצך וממולדתך ומבית אביך".

מובא הקדושים בספרים שהניסיון של "ארצך" שייך לגוף של האדם, "מולדתך" שייך ללב ולעולם הרגשות, "ומבית אביך" זה המוח של האדם. שלושת הדברים הללו כוללים דברים שהאדם לכאורה רוצה, אבל הוא לא יכול לממש. הרבה פעמים יש לאדם צורת חשיבה שהוא לא יכול לממש, רגשות שהוא לא יכול לממש, וגם מעשים. כל זה הוא פשוט דיבור של הקב"ה עם האדם.

אותו אדם שעבר דירה למקום חדש, והוא לא מצליח להתאקלם במקום הזה, צריך קודם כל לנסות ולהפשיר את עמדתו, ואז לדבר עם הקב"ה ולומר: "ריבונו של עולם, אני לא טוב לי כאן, אני רוצה לחזור בחזרה למקום שממנו באתי. אבל מכיוון שאני לא יכול, אני מבין שאין זה רצונך. אם כן, תגלה לי בבקשה מדוע אתה רוצה שאני אהיה דווקא כאן?

ואז האדם קם בכל בוקר ואומר להקב"ה: ריבונו של עולם, אני מקבל את רצונך, וכדברי דוד המלך: "לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (תהילים מ, ט). ואז התוצאה תהיה כמו אצל אברהם אבינו: "והיה ברכה", כי הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה.

שתפו את הדף:וואטסאפ
מצאתם טעות? יש לכם הצעה לשיפור?
סוג הפנייה