דלג לתוכן הראשי
כוונות

עלון מס' 486 · פר' בראשית תשפ"ז

ויועצינו כבתחילה · פרשת בראשית

בנשיאות הרב משה בויאר שליט"א

קשר חיובי – "אכול תאכל"

פרשת בראשית היא הפרשה הראשונה בתורה, ובה מתוארת הבריאה. אולם מעבר לבריאה של העולם עצמו, יש גם את הבריאה של המושגים והדרכים של עבודת ה' ודרכי הנפש. בספרים הקדושים מובא שהאדם הוא עולם קטן, והאדם והעולם שניהם מקבילים זה לזה.

במדרש מובא שהקב"ה אמר לאדם הראשון: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה בראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת – אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, יג). הכלל הזה הוא נכון גם לבריאה מבחינת הנפש, כוחותיה ותהלוכותיה.

החטא הראשון

ואכן בפרשתנו אנחנו קוראים על החטא הראשון, כאשר יש לו השלכות של תיקון עד ימינו אנו. יש להתבונן על ראשית הבריאה, כאשר מתייחסים לבריאת הנפש של האדם, מה בדיוק קרה שם בחטא עץ הדעת, ומה היה ניתן לעשות, כדי שהחטא הזה לא יקרה?

הקב"ה ציווה על אדם הראשון: "מכל עץ הגן ָאכול תֹּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל למרות הציווי הברור הזה, הנחש מגיע ומצליח להחטיא את אדם הראשון ואת חוה. איך קרה הדבר הזה? מה היה שם?

הציווי הראשון

המפרשים מסבירים שאם מדקדקים בפסוקים, שמים לב שקודם כל הקב"ה מצווה את אדם הראשון: "מכל עץ הגן אכול תאכל", ורק לאחר מכן את האיסור: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". זאת אומרת שהציווי הראשון בתורה, לאחר שהאדם החדש נכנס לעולם החדש, היה ציווי חיובי.

האדם הראשון הצטווה: "אכול תאכל". יש לו מצוה לאכול, והוא גם צריך ליהנות מאכילת המצוה הזאת. בירושלמי מובא: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל" (קידושין פ"ד, הי"ב). התפקיד של האדם בכניסתו לעולם הוא לראות וליהנות ממנו בצורה הראויה, ואז הוא גם מקבל על כך שכר. רק לאחר מכן מגיע הציווי המשני, שהוא ציווי שלילי: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

סדר הפוך

לאחר שהקב"ה ברא את האישה, אדם הראשון העביר לה את מה שהקב"ה ציווה אותו. אבל הספרים הקדושים לומדים מדברי הפסוק, שאדם הראשון הפך את סדר הדברים. קודם כל הוא הזהיר אותה מלאכול מעץ הדעת, והוא אף הוסיף את האיסור לגעת בו. רק לאחר מכן הוא אמר לה את הציווי החיובי לאכול מכל פרי עץ הגן. ואז כאשר היא פגשה את הנחש, היא סיפרה לו דבר ראשון על האיסור, ולכן הוא מיד הגיב בעורמתו: "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן…".

כאשר מתבוננים בסדר הדברים, רואים שהקשר הראשוני והחיבור שנוצר בין אדם הראשון לבין הקב"ה, היה קשר חיובי. אולם כתוצאה מהמסר ההפוך שאדם הראשון העביר לחוה, הוא גרם לכך שנקודת החיבור הראשונית שלה אל הקב"ה, היתה נקודת חיבור שלילית. זה מה שגרם לחטא.

דרכי התקשרות

למדנו כאן שבבריאה היו שתי דרכים של התקשרות. דרך אחת היא הדרך החיובית, והיא כוללת קשר וחיבור של אהבה. כנגדה נמצאת הדרך השנייה השלילית, שהיא יוצרת את החיבור דרך היראה. ליראה יש כוח לא רק לחבר אלא גם לנתק. בתקופת הימים הנוראים למדנו שיש יראה עילאה ויש יראה תתאה, כאשר מתחילים ביראה תתאה, אבל לא נשארים בה.

כאשר הנחש ניגש אל חוה, הוא הצליח יחסית בקלות, לגרום לה לעשות מעשה שהוא כנגד רצון ה'. הסיבה לכך שהיא לא היתה מחוברת מספיק אל ה' יתברך. הקשר שלה לא נבנה בצורה הראויה, כי נקודת החיבור הראשונית היתה שלילית. היא הכירה את הקב"ה ממקום של שלילה ופחד. קשר אמיתי של אהבה הוא קשר חזק, אבל קשר של איסור הוא לא מספיק חזק, ובסופו של דבר יכול להביא את האדם לידי עבירה.

עשה טוב

הקב"ה חפץ שהקשר שלו עם האדם יהיה קשר חיובי, ונקודת החיבור תתבסס על דברים שמותר לעשות בצורה הראויה. כתוצאה מכך האדם מתחבר מתוך אהבה, וכתוצאה מכך הוא לא רוצה לעבור עבירות.

מכאן אנחנו צריכים ללמוד לחיינו אנו. כאשר האדם ניצב מול שתי דרכים בחייו, הוא צריך לבחור בדרך החיובית, ולהסתכל על מה מותר ועל מה ראוי. כך הוא צריך להתנהל בחייו וכך גם לחנך את בני ביתו. זה ברור שצריכים להיזהר מאוד מדברים שאינם ראויים ולהתרחק מהם, אבל החלק העיקרי בחיים הוא החלק של ה"עשה טוב". החיבור צריך להיות ממקום של: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך".

להתענג ולהתחבר

זאת אומרת שהאדם צריך לעשות דברים שטוב לו בהם, שהוא נהנה ומתענג מהם, ושדרכם הוא מרגיש שהוא מתחבר אל הקב"ה. רק אחר כך מגיע השלב של ה"סור מרע". ה"בעל שם טוב" הקדוש היה אומר על דבריו של דוד המלך: "סור מרע – ועשה טוב" (תהילים לד, טו), שאפשר לסור מרע רק לאחר שעושים טוב, כי ה"סור מרע" מגיע על ידי שהאדם עושה טוב קודם לכן.

אולם אדם שבוחר בדרך השלילית, וכל הזמן הוא עסוק רק במה שאסור, למרות שהוא כל הזמן מלא ביראה, עדיין הוא מסתכן בכך, שהיצר הרע הוא הנחש, יגרום לו ח"ו בסופו של דבר להתנתק וליפול אל העולם שלנו שהוא עלמא דפרודא. הדרך החיובית היא זאת שמובילה לעולם רוחני של אחדות וחיבור אל הקב"ה.

להסביר פנים

בשנה הבעל"ט אנחנו נקרא בחמשת חומשי התורה, את כל תרי"ג המצוות. 'מצוה' היא מלשון צוותא. הקב"ה נתן לנו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, אבל כבר בראשית הבריאה, בציווי הראשון לאדם, הקב"ה רצה ללמד אותנו באיזה חיבור צריכים להתחיל. קודם "מכל עץ הגן אכול תאכל", ורק אחר כך הציווי של "סור מרע".

לפי זה אפשר אולי לפרש גם את דבריו של הלל הזקן: "ולא הקפדן מלמד" (אבות ב, ה), כי הקפדן מלמד את התלמידים שלו בעיקר את מה שאסור, ולכן החיבור שלהם חלש והלימוד אינו נתפס. גם רבא אמר: "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח.). המחנך צריך ללמד את תלמידיו דווקא בכיוון החיובי, מה מותר ומה ראוי, כמה הם טובים ומוצלחים, כמה הקב"ה נהנה מהם ורוצה אותם. אז יהיה להם חיבור הרבה יותר חזק לקיים את מצוות התורה. קודם כל "אכול תאכל".

שו"ת לפרשת "בראשית" – שאלה:

הגיע אלינו אדם שסובל מהתמודדות קשה מאוד עם עולם התאוות. המושג "שבע יפול צדיק וקם" הוא נחלת חייו, והוא מרגיש כל הזמן "יעלו שמיים ירדו תהומות". הוא כל הזמן מנסה להתחזק ולקבל על עצמו קבלות, אבל זה לא הולך.

שום דבר שהוא עושה, לא מצליח להפחית את הרגשת החיבור החזק שיש לו לעולם התאוות, ונפשו בשאלתו: האם ישנה איזו דרך שונה שהוא לא מכיר, משהו שהוא יכול לעשות, כדי שהוא יצליח בסיעתא דשמיא להתגבר על התאוות?

תשובה:

אנחנו נמצאים בפרשת בראשית, הפרשה הראשונה בתורה, והקב"ה מצווה על אדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת. בסופו של דבר מגיע הנחש והתוצאה ידועה. מה אנחנו יכולים ללמוד מפרשה זו, בכל הקשור להתגברות על עולם התאוות?

הספורנו כותב שהנחש הצליח להחטיא את חוה באמצעות כוח הדמיון, הוא פשוט הצליח להפעיל בה את הכוח המדמה. במוח של האדם יש מערכות שונות, ביניהן יש את מערכת השכל, ויש את מערכת הדמיון.

מערכות השכל והדמיון מתנגדות זו לזה. כאשר הדמיון פועל השכל נעול. אבל כאשר השכל פועל, הדמיון צריך להיות כפוף ונשלט על ידי השכל. אמנם לפעמים כאשר השכל פועל – הדמיון נעול.

כאשר הנחש הגיע לחוה, הוא הפעיל בה את כוח הציור הוא כוח המדמה. כוח הציור מחובר לחמשת החושים של האדם, וגם למערכת החוויה שלו. זאת היא מערכת הורמונלית שמגיבה לחמשת החושים, וכתוצאה מכך האדם מרגיש חוויה בגוף.

לא תמיד החוויה שהאדם מרגיש, מייצגת את המציאות האמיתית. מספיק שיהיה בדמיון שלו ציור, והמערכות הפנימיות שלו יגיבו בהתאם. זה לא בהכרח שהמראה שהאדם רואה הוא באמת נכון, והרבה פעמים החוויה שהאדם חווה, היא כתוצאה ממשהו שהוא רק מדמה.

בכוח המדמה יש כמה דרגות. יש מדמה שיש לו חיבור לשכל. הוא יושב על בסיס מסוים של אמת, והיצר הרע מעצים את רמת ההנאה מאותו בסיס. לעומתו יש כוח מדמה שאין לו שום בסיס שכלי.

אחד המשגיחים הביא דוגמאות לסוגים של המדמה:

אדם חוזר לביתו בשעת לילה מאוחרת. הרחוב ריק וחשוך, והנה הוא מתקרב לביתו והוא רואה מרחוק דמות של אדם העומד בפתח הבית. מיד תוקפת אותו חרדה, מי זה ממתין לו בפתח ביתו. אבל ככל שהוא מתקרב לבית, הוא מגלה שזה בסך הכל עמוד שתלויה עליו מגבעת… זהו מקרה קלאסי בו האדם נתקף חרדה וחווה מצב קשה, רק בגלל הכוח המדמה שלו. אבל באמת היה כאן בסיס של אמת, לציור שהדמיון שלו צייר. היה שם עמוד עם מגבעת, הכוח המדמה צייר ציור, והמערכת הפיזית של האדם הגיבה בהתאם, גם אם במציאות הציור לא היה אמיתי.

לעומת זאת, יש אדם שהולך בלילה בחשכה, וגם הוא נתקף חרדה בראותו אדם הממתין לו בפתח ביתו. אך כאשר הוא מתקרב אל הבית, הוא מגלה שכל הפחד שלו היה רק בדמיון, מפני שאף אחד לא המתין לו. גם עמוד עם מגבעת אין. זהו מדמה שאינו קשור בכלל אל השכל.

במאמר מוסגר נציין שישנם כוחות מדמים נוספים שמשפיעים על האדם בצורות שונות, והם יכולים להיות מאוד מסוכנים. אלו כוחות שיכולים להביא את האדם ח"ו לחולי הנפש, ואין כאן המקום לעסוק בהם.

היצר הרע מומחה בהפעלת הכוח המדמה, וזה בדיוק מה שעשה הנחש אצל חוה. הוא הפעיל אצלה את הדמיון וממילא גם את המערכת החושית. הספורנו מציין שבאותו הזמן הנחש הצליח להערים על האמת ולעקוף את השכל שלה. הוא ניצל את כוח השכנוע שלו, כדי להביא אותה למצב שבו היה "כוח שכלה החלוש", כדי להפעיל אצלה את הדמיון ולהכשיל אותה.

אדם שמפעיל כל הזמן את השכל, חושב כל הזמן צעד אחד קדימה, ומברר מה בדיוק יש בתוך הכוח המדמה הזה. ככל שהוא מתבונן הוא מגלה שאין שום דבר, ובנפול היסוד נופל כל הבניין.

אבל הספורנו מסביר שבדרך כלל אנשים לא רגילים לחשוב יותר מדי. לכן המדמה מצליח לתפוס אותם, ולאחר מכן יש ח"ו נפילה. גם ה"בית הלוי" בראשית פירושו לתורה, מסביר כיצד החוויה של האדם שבאה כתוצאה מן המדמה, יכולה להפיל את האדם, על אף שאין בזה כל אמת.

בדרך כלל אדם שרוצה להילחם בעולם התאוות, הוא למעשה מנסה להלחם בכוח המדמה ולנצח אותו. זאת אומרת שלפני כל דבר שעולה לו בדמיון, קודם כל הוא חושב, מברר ומסביר לעצמו, שהציור שהוא רואה קיים רק בדמיון, ובמציאות מדובר בשקר, ובסופו של דבר ההנאה היא לא אמיתית.

אבל באמת זה לא מספיק בשביל לנצח את התאוות. אנשים רגילים להתייחס לכוח המדמה כאל כוח כללי בדמיון של האדם, אבל בפועל הכוח הזה משפיע על רבדים נוספים בחיי האדם, ולא מספיק לנצח רק את הרובד של ציור התאוות.

המדמה הוא כמו עץ עם כמה ענפים. אם מנסים לטפל בענף אחד שיש עליו פירות באושים, ולא מטפלים בענפים האחרים, לא מצליחים להגיע לשורש הבעיה, ולכן הוא חוזר. הרבה פעמים כאשר נלחמים בענף אחד, אי אפשר להתרכז במלחמות עם ענפים אחרים, ולכן יש נפילות. מה הם הענפים האחרים של הכוח המדמה? אדם הראשון חטא ויצא מעולמו וגורש מגן עדן, כתוצאה מחטא התאוה. חז"ל אומרים: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא). שלושת הדברים הללו הם כוח יוצא של המדמה.

את עניין התאוות כבר הסברנו. גם הקנאה באה כתוצאה מהדמיון, למה לשני יש ולי אין. ואמנם הרבה פעמים כאשר נכנסים לתוך חיי השני, רואים עד כמה החיים שלו לא כל כך טובים, ועד כמה אף אחד לא ירצה לקבל את כל 'החבילה' שלו.

הרבה פעמים האדם מתעלם מהעובדה: "שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה" (יומא לח:), וישנם עוד הרבה מאמרי חז"ל בעניין זה. השורש של הקנאה נמצא בעולם של המדמה, כי לכל אדם יש את החיים הפרטיים שלו ואת השליחות מהמקום שלו, ואף אחד לא יכול לעשות את השליחות של השני.

אותו הדבר זה גם הכבוד. הכבוד הוא הצורך של האדם בהתייחסות מהסביבה. האדם רוצה שיעריכו אותו, שיכבדו אותו, שידעו מי הוא ועוד. גם הכבוד הוא דבר מדומה, כי הרבה פעמים נדמה לאדם שמכבדים אותו והוא מרגיש טוב עם עצמו. אבל כל זה הוא שקר, כי מאחורי הגב לועגים לו.

הכבוד האמיתי של האדם מגיע רק מהמלחמה שלו עם עצמו, מעבודת ה' שלו ומחיי הנשמה. "למען יזמרך כבוד" (תהילים ל, יג) – מסבירים המפרשים שהכבוד הוא הנשמה, ויש הרבה מה להאריך בזה.

בחטא של עץ הדעת, הנפילה היתה בגלל המדמה, כאשר השכל נפל ונכנס לעולם של דמיון. לאחר החטא אמר אדם הראשון: "את קולך שמעתי בגן ואירא". תקפה אותו חרדה. בדרך כלל החרדה מגיעה גם היא מהמדמה, חוץ מיראת ה' ששייכת לשכל.

אם האדם רוצה לעשות עם עצמו עבודה אמיתית, כדי להיחלץ ממלתעות היצר, הוא חייב לפעול בשלושת המישורים של המדמה, שהם הקנאה, התאוה והכבוד. המלחמה לא צריכה להיות רק לגבי תאוות, אלא בכל המישורים.

כאשר המדמה נשלט בידי היצר הרע, הוא משפיע על הקנאה, התאוה והכבוד, ואז האדם יכול ליפול ח"ו לחרדות, מתחים, דאגות, כעסים, מחלוקות, ממש עולם ומלואו רח"ל. אי אפשר לעבוד רק על המדמה של התאוות, ולהשאיר את הענפים האחרים ללא טיפול, כי אז המדמה ממשיך להיות תחת שליטתו של היצר. זאת הסיבה שאנשים לא מצליחים להחזיק מעמד בעולם התאוות. אולם אדם שמקבל על עצמו להילחם בכל הענפים כנגד המדמה, הרי "הבא ליטהר מסייעין אותו". הוא צריך להתחיל לעשות עם עצמו עבודה, לא לקנא באחרים כי זה הכל דמיונות, לא לבקש כבוד מאחרים כי זה לא אמת אלא שקר, וגם להתבונן כנגד עולם התאוות. או אז לא יהיו לאדם, לא חרדות, לא פחדים, לא דאגות, לא תאוות ולא כעסים. יהיו לו רק חיים שלווים. זאת התשובה לאותו אדם שמנסה לעבוד על עצמו כנגד עולם התאוות אך הוא לא מצליח. הוא צריך לשאול את עצמו, האם הוא נלחם ומגרש את היצר, גם משאר החלקים של המדמה. כי אם לא, הרי הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

ברגע שהאדם ידאג שהיצר הרע לא יוכל להחזיק אותו, וגם לא יוכל להחזיק את כל כוח המדמה שלו, אז יתחיל לפעול במלואו השכל של האדם, והוא יזכה להגיע למושגים של "עולמך תראה בחייך".

שתפו את הדף:וואטסאפ
מצאתם טעות? יש לכם הצעה לשיפור?
סוג הפנייה