עולם במעלות

''בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם''. ''אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת''. ופירש רש''י: ''ואף על פי שעוברין זה אחר זה''.

כיצד מתיישבים שני מאמרים אלה?

על מדוכה זו ישב ה''סבא מקלם'' זצ''ל, אשר יישב את הדברים על פי דברי ר' ישראל מסלנט זצ''ל, על הפסוק ''אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא''. מה שבח הוא למשפטי השם יתברך שאין בהם עוול, וכי במשפטי בני אדם מותר שיהיה עוול? ר' ישראל סלנטר הסביר שבמשפט בשר ודם נלקח בחשבון רק שיעור הצער והכאב של החוטא עצמו, ואף שבהכרח מעונשו של החוטא נגרם צער וסבל גם לסובבים אותו, אם זה לבני משפחתו או לידידיו ומכריו, הרי אין באפשרותו של בשר ודם להתחשב בכך בגוזרו את עונשו של העבריין, נמצא אפוא, שבכל עונש שניתן ע''י בשר ודם, בוודאי נענשים וסובלים גם אלו הנקיים מכל חטא ואשמה.

אבל להבדיל, משפטי ה' אינם כן, כל פרט ופרט נלקח בחשבון - אין צער, ולו גם הקטן ביותר, הנגרם לאדם בדרך מקרה. עונשו של החוטא, כמו גם של הסובבים אותו, נמדד בדיוק מופלא. אם עלול להגרם צער או בושה לאדם אחר שאינו ראוי מצד עצמו לעונש זה, הרי לא ייענש החוטא כלל וכלל. וכן גם מתפרש הפסוק: ''משפטי ה' אמת - צדקו יחדיו''.

כך יתפרשו גם דברי הגמרא: אמנם כולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא זה אחר זה, כלומר, כל אחד נדון לבדו לפי זכיותיו וחובותיו, אף על פי כן עדין יש מקום ל''כולם נסקרין בסקירה אחת'', שאם יש אחד בכולם שאין מגיע לו הצער, נפטר גם החוטא מעונש.

הגר''א לופיאן זצ''ל היה רגיל להוסיף, שלאור הדברים כדאי לאדם להרבות לו ידידים ואוהבים, ועל ידי כך יוכל להנצל ביום הדין. שכן, אף אם יחטא ולפי מדת הדין יגיע לו עונש, יצטרכו בשמים לקחת בחשבון את הצער שיגרם על ידו לידידיו. ואם הם טובים וישרים במדה כזו שאין מגיע להם הצער לא יענישוהו בזכותם, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו.

הסבא מקלם זצ''ל היה שואל שאלה זו, היאך מתאימה הרגשת הבטחון שצריכה להיות ביום הדין עם רגשי היראה והפחד מאימת המשפט, והיאך יתכן לאחר שיודע חובתו וכמה רחוק הוא מהשגתה, שיהיה לו בטחון שיצא זכאי בדין? ותשובתו, כי באמת, כלל ישראל כולו בטוח הוא שיצא זכאי במשפט, אבל כל יחיד ויחיד עומד הוא בסכנה גדולה, וחייב לירא ולפחד מאימת הדין. ומעתה, זו היא העצה היעוצה ליחיד כדי שיצא זכאי כאשר ישתדל לא להיות נפרד, אלא יהיה חלק מן הכלל, וכשם שהכלל בטוח, כן בשעה שהיחיד יעשה לחלק מהכלל, כן יהיה בטוח שיצא זכאי בדין. ומפורש הוא במדרש בפרשת נצבים: ''אתם נצבים היום כלכם'', כולכם הינו, הכלל כלו, כי הכלל בטוח.

ומהי הדרך שבה נעשה היחיד לחלק מהכלל, והיאך מתבטלת יחידותו ומצטרף הוא לתוך הכלל?

נראה בשעה שאין האדם דואג רק לטובתו האישית וצרכיו הפרטיים, ותפילותיו ובקשותיו ביום הדין צריכות להיות לא רק עבורו ובני ביתו, אלא להתפלל ולבקש עבור כלל ישראל. ואז יש לו תקוה לעמוד ביום הדין.