"עד היום הזה"

האם ראה מישהו לאחרונה את מכות מצרים?

הבעל שם טוב הקדוש זצ״ל מצא עבורנו פסוק בספר ירמיהו והאיר עינינו בו.

ערב החורבן הנורא עמד הנביא בתפילה: ״אהה ה׳ אלקים, הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה, לא יפלא ממך כל דבר! אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה - ובישראל ובאדם - ותעשה לך שם כיום הזה״.

״עד היום הזה?!״ והרי כל מכה שרתה שבוע ימים ונגוזה כלעומת שבאה!

וענה הבעל שם טוב הקדוש: אכן כן, ״עד היום הזה״! כל אדם שלבו ועיניו פתוחים, יכול להתבונן ולאבחן סביבו ״אותות ומופתים, בישראל ובאדם״, ניסים שבכל יום!

משום שמכות מצרים ויציאת מצרים, לא ללמד על עצמם יצאו. אם נצטוינו להזכירם בכל יום, בוקר וערב - ולייחד להם את חג הפסח ובמיוחד את ליל הסדר - הרי זה משום שמלמדים הם לקח נצחי, פעולת הבורא ״לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו״. וכמו שאמרו במדרש, שעם סיום בריאת העולם שבת ה׳ מכל מלאכתו - ״ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת לא ממלאכת רשעים ולא ממלאכת צדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו״.

אלא מאי, יש צורך בהתבוננות לראות גדרי שכר ועונש בבריאה, להבחין ביד ה׳ המנווטת הכל ושולטת בכל.

והמקובל האלקי רבי יצחק אייזיק חבר זצ״ל התייחס למצבנו במשל נפלא. מעשה באדם שחטא חטא כבד. החליט השופט שאין די בקיצבת מאסר ומלקות. הורה לכלאו מבלי שיודיעוהו כמה שנות מאסר נגזרו עליו, ולהוציאו מדי פעם לסידרת מלקות, פעם יותר ופעם פחות, עד שיתייאש ויחשוב שאין קיצבה למאסרו ולמלקותיו, ובכך ירצה עונשו.

ראה האסיר שמוציאים אותו מדי פעם להתעלל בו במלקות, וסבר שהסוהר האכזר מתעמר בו בשרירות לבו. התנפל לרגליו וביקש רחמים בדמעות שליש. שמע השופט וחרה אפו. משום שאם האסיר סובר שהמלקות הן פרי אכזריות הסוהר ואינו מבין שהן חלק מגזר הדין, איבדו המלקות את משמעותן כעונש קצוב על חטאו. לפיכך הענישו בקיצוץ מנת מאכלו, והרעיבו. נוכח האסיר שכלתה אליו הרעה, הבין ששגה, וערך מכתב תחינה לשופט. הסביר את טעותו. וכך כתב: אילו היו מלקים אותי בזמנים קבועים וידועים מראש, מבין הייתי שזה חלק מהעונש הקצוב. ולחילופין, אילו בכל עת שמלקים אותי הייתי רואה את כבוד השופט נוכח בהלקאה, מבין הייתי שמבצעים את גזירתו.

אבל כאשר השופט לא נראה בשטח, והמלקות ניתכות בזמנים שאינם צפויים, אין להתפלא על כך שהתחננתי לפני הסוהר, וחשבתי שבאות הן מיוזמתו...

והנמשל: בחטאינו, נגזרה עלינו גלות קשה ומיוסרת. וניפתים אנו לחשוב שהצוררים מכים אותנו בשרירות לבם. וגם הם, אגב, סבורים כך... לפיכך פועלים אנו בכל המישורים: בסיכול כללי ונקודתי. בפעילות מדינית מסועפת. בכל המישורים, מלבד אחד: להתחנן לחנינה ולהמתקת הדין, לשוב בתשובה ולשפר דרך!

מעלימים אנו עין מדברי הנביא: ״הוי אשור שבט אפי, ומטה הוא בידם זעמי!״

אבל אנו עונים בשתי התנצלויות: ״למה ה׳ תעמוד ברחוק, תעלים לעיתות בצרה״. כלומר, כשהשופט לא נראה בשטח, ולא יודעים מראש מתי תנחת המכה ותבוא עת צרה, ניפתים לחשוב שהסוהר מכה מיוזמתו... כך גם בני ישראל במצרים: ״ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו״, ״זעקו מכאב לב על עבודתם״ כל מעייניהם היו בעבודה הקשה גרידא. ״לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאב״. ״ותעל שועתם אל האלקים, מן העבודה״, וכמו שאמר: ״את צעקתם שמעתי מפגי נוגשיו״!

ואז נשלח משה להאיר עיניהם, להראותם את השופט, ולהתרות מראש על המכות. ללמדנו שדבר אינו קורה מעצמו, ואם רצוננו להוושע לא אל הסוהר נפנה, אלא אל השופט. אליו נעתיר, והוא יגאלנו במהרה!