עקידת יצחק

עשרה ניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו

עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו ואהבתו לפני הקדוש ברוך הוא (אבות ה, ג) ואמרו רבותינו שלכך נתנסה אברהם עשרה ניסיונות, שהם כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ללמדך שבזכותו העולם עומד, וכנגדם קיבלנו עשרת הדיברות (רש"י שם). ניסיון העקידה היה הניסיון הגדול ביותר מכל הניסיונות כי לקח בנו לעלותו לעולה. (רבינו יונה אבות ה, ג) ומפני שעניין העקידה חשוב ונעלה ציוו אנשי כנסת הגדולה לקרוא אותו בשעת התפלה בכל יום (מעם לועז וירא כב) כדי לזכור זכות האבות לפני הקדוש ברוך הוא, וגם להכניע יצרו לעבודת השם יתברך כמו שמסר יצחק נפשו (ב''י סי' א). כמו כן קוראים פרשה זו בראש השנה בספר תורה מפני שהוא יום הדין וטוב להזכיר מעשה העקידה שהיה ביום ראש השנה (מגילה לא. רש"י). ראוי מאוד לשפוך דמעות כשקוראים פרשת זו ויחשוב האדם בליבו שהוא מוכן למסור עצמו על קידוש השם ולא לעבור על מצות ה', וזו תועלת גדולה לכפרת עוונות כשאנו מבקשים רחמים מאת הקדוש ברוך הוא שייתן לנו כח להכניע את היצר הרע. יש אומרים כי מעשה העקידה היה ביום הכיפורים (מעם לועז וירא כב).

ציווי הקדוש ברוך הוא

הקדוש ברוך הוא קרא לאברהם אבינו "אברהם אברהם", ענה לו אברהם "הנני" בלשון ענוה (רש"י כב, א) אמר לו הקדוש ברוך הוא, "קח נא את בנך". אמר לו אברהם שני בנים יש לי יצחק וישמעאל. אמר לו "את יחידך". אמר לו, שניהם יחידים, זה יחידי לאמו הגר, וזה יחידי לאמו שרה. אמר לו "אשר אהבת". אמר לו, את שניהם אני אוהב, אמר לו: את אשר אהבת הרבה, אמר לו, וכי יש במעיים מקום להגדיל אהבת אב על בניו? אמר לו "את יצחק" (סנהדרין פט: רבה וירא רש"י כב,ב ופרד"א לא' ופתיחא רבתי פרשה מ' ותנחומא בראשית כב') הקדוש ברוך הוא לא גילה לו זאת מיד כדי שלא לערבבו פתאום ותיטרף דעתו עליו ולכן אמר לו זאת אט אט, ועוד טעם כדי לחבב עליו את המצווה וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור. (רש"י שם) [וביאר ה"שפת אמת" שאברהם אבינו עבר את כל השלבים "את בנך"."את יחידך". בשביל דורות הבאים שיתן להם כוחות נפשיים לעשות כמותו, ולכן עברו על אברהם כל השלבים כדי שכולנו נהיה מוכנים למסירות נפש, וגם מי שלא זוכה למדרגה זו תהיה ביכולתו להגיע אליה בשלבים].

אמר לו הקדוש ברוך הוא "לך לך אל ארץ המוריה" - היא ירושלים אשר ממנה יוצאת הוראה לעולם (רש"י בראשית כב, ב) "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך". שאל אברהם אבינו באיזה הר, אמר לו הקדוש ברוך הוא במקום אשר תראה את כבודי עומד וממתין לך שם הוא הר המוריה (פרד"א לא), אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, וכי יש קרבן בלא כהן אמר לו הקדוש ברוך הוא כבר מיניתיך שתהיה כהן שנאמר (תהילים קי,ד) "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם". (רבה בראשית נה, ז וילקוט וירא כב, צו)

פרידת שרה מיצחק

באותה שעה הרהר אברהם בליבו, אמר, אם אני מודיע לשרה, נשים דעתן קלה ולא תוכל לסבול, ואם איני מודיע לה ואקחנו בלי ידיעתה, כיוון שלא תראהו תיטרף דעתה. הלך אברהם אל שרה ואמר לה: נקנה מאכל ומשתה ונשמח היום, כששאלה מה הטעם לשמחה זו, אמר לה זקנים שכמונו שנולד להן בן דין הוא שנשמח.

בתוך השמחה אמר לה אברהם את יודעת, כשהייתי בן שלוש שנים הכרתי את בוראי ועכשיו בננו יצחק כבר נער גדול ולא נתחנך ללמוד, ויש מקום רחוק ששם מחנכים את הנערים, אקחנו ואחנכו שם אמרה לו לך לשלום. (ילקוט וירא כב' אות צח' ותנחומא בראשית כב' בשינויים) ואולם אל תרחיק את בני מעלי ולא ישב שם ימים רבים, כי נפשי קשורה בנפשו מאוד.

ותיקח שרה את יצחק בנה וילך איתה בלילה ההוא ותשקהו ותחבקהו ותצווהו עד הבוקר. ותאמר לו בני איך תוכל נפשי להיפרד ממך, ותצווה את אברהם עליו, ותאמר שרה לאברהם בי אדוני השמר נא בבנך ושים עיניך עליו כי אין לי בן אחר ולא בת כי אם הוא, אל נא תעזבהו. כי אם ירעב, האכילהו לחם, ואם יצמא השקהו מים, ואל תניחהו ללכת ברגליו ולא ישב בשמש, וגם אל תעזבהו ללכת בדרך לבדו ולא תאנסהו מכל אשר ידבר ועשית לו ככל אשר יאמר אליך. ותבך שרה עוד בכי גדול אל יצחק בלילה ההוא ואז, לקחה בגד טוב ונאה מאוד מן הבגדים אשר בביתה מאשר נתן לה אלימלך, ותלבש את יצחק בנה, ותשם לו מצנפת על ראשו ותשם אבן יקרה על המצנפת, והכינה להם מזון ושאר מגדים לדרך, וכל זה עשתה כשעיניה מלאות דמעות ואמרה "הלואי ונזכה לראותך שוב חי ובריא" וכל בני הבית בכו עמה בראותם צרתה שבאה לה בגלל פרידתה מיצחק עד שנרדמה מרוב עוצר ויגון. (ספר הישר וירא)

זריזותו של אברהם

"וישכם אברהם בבוקר" שלא המתין עד הנץ החמה (פסחים ד. רש"י שם) "ויחבוש את חמורו" - הוא בעצמו נזדרז במצווה ואף על פי שהיו לו הרבה עבדים ושפחות לא ציווה לאחד מעבדיו (רש"י כב, ג) ללמדך זריזותו – "זריזים מקדימים למצות" (תנחומא בראשית כב') רבי שמעון בר יוחאי אומר: אברהם אבינו היה גדול הדור והיו לו עבדים רבים ומדוע הוא עצמו חבש את חמורו? אלא "אהבה מקלקלת את השורה" - כשאדם אוהב אהבה גדולה ומתאווה לאיזה דבר, אז גודל אהבתו גורמת לו להטות ולקלקל את הסדר הישר כמו שאומרים שמגודל חפצו וחשקו לעשות רצון הבורא הוא לא התאפק להמתין עד הבוקר עד שיבואו עבדיו ויחבשו לו את חמורו אלא מיד בשמחה עשה זאת הוא בעצמו לכבוד המקום. ולהבדיל כשאדם שונא דבר-מה, אז עצם שנאתו מקלקלת את השורה וגורמת לו להטות מדרך הישר כמו שראינו אצל בלעם הרשע "וישכם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו" (במדבר כב, כא) וכי לא היו לו עבדים שיחבשו עבורו את אתונו? והלא הלך בשליחות מלך מואב! אלא לפי שהשנאה מקלקלת את השורה לא המתין בלעם שיחבשו עבדיו את חמורו אלא מיד בבוקר הוא עשה זאת בעצמו (רבה בראשית נה, ח וילקוט בראשית צז' סנהדרין קה:).

החמור אותו חבש אברהם אבינו היה בן האתון שנברא בערב שבת בין השמשות (ילקוט זכריה פט' רמז תקעה) והוא החמור שרכב עליו משה רבינו בעת שהלך לגאול את ישראל ממצרים והוא החמור שעתיד משיח בן דוד לרכוב עליו שנאמר (זכריה ט, ט) "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור". (פרד"א לא' וילקוט בראשית צז וכן בילקוט זכריה פט' רמז תקעה)

ההכנות שעשה אברהם

לקח אברהם אבינו את יצחק בנו ושני נעריו ישמעאל ואליעזר (רש"י כב, ג) "ויבקע עצי עולה" וישימם על החמור (אבן עזרא כב, ג) ופחד שמא לא ימצא שם עצים, לכן הזדרז ובקע עצים והוליכם עמו ג' ימים. ועוד משום שהיה פוסל אברהם אבינו עץ שנמצא בו תולעת לכן לקח מביתו עצים טובים לעולה (רמב"ן בראשית כב,ג) ובשכר שתי בקיעות שבקע אברהם עצי העולה זכה שייבקע הים לבניו (רבה בראשית נה,ח וילקוט בראשית צ"ח) לשנים עשר קרעים. (קהלת רבה פרשה י' פסיקתא י') "ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים" (בראשית כב,ג) רצה הקדוש ברוך הוא שתהיה זכות העקידה לעולם במקום ההוא ולכן הגדיל טרחו מהלך שלושה ימים כי אילו היה עושה בפתע פתאום היתה פעולתו במהירות ובבהלה אבל כשהיה הדבר אחרי מהלך שלושה ימים הוא נעשה בישוב הדעת (רמב"ן כב,ב) וכך גם לא יוכלו לטעון שאברהם עשה את העקידה במהירות בלי ישוב הדעת ולא היה זה ניסיון כה גדול, משמע שעשה כן מגודל אהבתו להשם יתברך ועשה הדבר בחשק גדול ובדעת צלולה ולא היתה לו שום תרעומת. (מעם לועז וירא כב, א)

בדרך להר המוריה

ביום השלישי הגיעו לצופים וכיון שהגיעו להר צופים ראה אברהם כבוד השכינה עומד על גבי ההר ועליו עמוד של אש מן הארץ עד לשמים (פרד"א לא' וילקוט בראשית צט'), שאל את יצחק בנו האם אתה רואה משהו באחד ההרים האלו? אמר לו הן, אמר לו מה אתה רואה? אמר לו אני רואה עמוד של אש עולה מן הארץ ועד לשמים והבין אברהם כי נרצה הנער לעולה (פרד"א ל''א) אמר אברהם לישמעאל ולאליעזר רואים אתם משהו באחד מן ההרים האלו? אמרו לו אין אנו רואים אלא מדבריות, אמר להם שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור הואיל והחמור אינו רואה ואף אתם אינכם רואים (רבה קהלת פרשה ט' ופסיקתא ז' פרד"א לא) ועוד טעם שהשאירם שם כדי שלא יבואו עמו וימחו בו ולא יטרידו אותו בעשותו הזבח (ספורנו בראשית כד,ה). בעת שנשארו שם ישמעאל ואליעזר, נכנסה בניהם קנאה ותחרות, אמר ישמעאל: עכשיו מקריב אברהם את יצחק לעולה ואני בנו בכורו וממילא אני יורש, אמר לו אליעזר: כבר גרשך אברהם כאשה המתגרשת מבעלה ושלחך למדבר ואני עבדו המשרת אותו ביום ובלילה ואני היורש. ורוח הקודש משיבה אותן לא זה יורש ולא זה יורש (ילקוט צח' פרד"א לא ספר הישר וירא) "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" (בראשית כב, ה) ומה שאמר "ונשובה אליכם" התכוון בדעתו להביא עצמותיו. (אבן עזרא בראשית כב,ה).

אברהם מודיע ליצחק על העקידה

אברהם אבינו נטל את העצים ונתנן על גבי יצחק ולקח את האש והסכין בידו והיו מהלכים שניהם יחדיו, אברהם היה יודע שהולך לשחוט את בנו והולך ברצון ובשמחה ויצחק לא הרגיש בדבר אלא חשב שהולך ללמוד (רש"י בראשית כב,ו). אברהם שם את העצים על יצחק כדי שיראה ויקבל עליו מצוותו יתברך (רש"י בראשית כב,ח) אמר יצחק לאביו, אבי, הרי האש והעצים והיכן הוא השה לעולה? "ויאמר לו אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני" (שם ח) אתה הוא השה (פרד"א לא) וקיבל יצחק את הדבר בלב שלם וזהו שחזר הכתוב עוד פעם וילכו שניהם "יחדו" בלב שווה (רש"י בראשית כב,ח ורבה וירא פ' נו) ושניהם היו שמחים, אברהם שמח לעקוד ויצחק שמח להיעקד אברהם שמח לשחוט ויצחק שמח להישחט (פסיקתא רבתי פרשה מ').

[כתב המהר''ם מרימנוב: בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו נפל פחד גדול על כל בני העולם, המה ראו כן תמהו איך אפשר להאמין בדבר מופלא זה שאברהם שהיה בן 100 שנים כשנולד לו יצחק ואשר כל ימיו היה מצפה להוליד בן, לבסוף רוצה לשוחטו בשביל רצון בוראו, וכן על יצחק תמהו מאוד שהיה בן מלך שהרי אברהם אבינו היה בסוף ימיו מלך, כמו שכתב רש''י: על הפסוק "עמק שווה" שהסכימו כולם בשווה להמליכו עליהם, ועתה הוא מואס בכל ופושט צווארו לשחיטה כדי לעשות רצון קונו באמת ובלבב שלם.

אמנם אף אברהם ויצחק התמיהו גם כן כל אחד על חבירו וקנאו זה את זה במצווה קדושה זאת, כי אברהם אמר בליבו מה פעולתי חשובה ביחס לפעולת יצחק שהרי אף שאצטער ואתאבל על בני ימים רבים עם כל זה סוף כל סוף ישכח הדבר מאתי שהרי גזירה על המת שישתכח מן הלב ואין אני עושה בגופי שום פגם ומכאוב אך הוא מוסר נפשו ופושט צווארו לשחיטה וסובל ייסורים קשים בשל אהבת הבורא יתברך ולפיכך כל המצווה נקראת על שמו.

וכן יצחק אמר בליבו מה המעשה שלי נחשב ביחס למעשה אבי היקר שהרי אף שאסבול ייסורים, הם ממש לרגע אחד עד גמר מעשה השחיטה אך אבי יתאבל ויצטער על עולמו כל ימי חייו ועם כל זה כובש הוא את אהבתו העזה לבנו יחידו כדי לעשות רצונו יתברך באמת לכן עיקר המצווה נקראת על שמו, וזהו שאמר יצחק לאברהם אביו "ויאמר אבי" וכוונתו שעיקר המצווה משתייכת אל אברהם אביו ומאידך כתוב: "ויאמר הנני בני" אמר אברהם להיפך, מי ייתן ואזכה למדרגתו, כי אין אני עושה כלום אלא הוא העיקר, ועל כגון זה צריך אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי].

הניסיונות שהיו בדרך

באותה שעה בא השטן ועמד לפני אברהם ונדמה לו כזקן, אמר לו להיכן אתה הולך? אמר לו: להתפלל, אמר לו: ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו? אמר לו: שמא נשהה יום אחד או יומיים ונשחט ונאפה. אמר לו: זקן! לא שם היית כשנאמר לך "קח נא את בנך". וזקן שכמותך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה, לא שמעת את המשל מה שהיה בידו איבד ומבקש מאחרים? ואם תאמר יהיה לך בן אחר תשמע המשטין ותאבד נשמה שתתחייב עליה בדין? אמר לו לא משטין היה אלא הקדוש ברוך הוא היה לא אשמע ממך, ואף על פי כן אני הולך. אמר לו השטן לאברהם ואם ה' ינסה אותך יותר מכן בניסיון יותר גדול ויאמר לך להמית את עצמך האם אתה יכול לעמוד ולעשות רצונו, אמר לו אברהם: ויותר על זה אתגבר ואשמר לעשות דבר ה' (רבה בראשית נח,ד וילקוט בראשית כב אות צח ובשינויים בתנחומא בראשית כב' ובספר הישר וירא) ואף על גב דבנו היה יקר ובא השטן להטעותו, לא הועיל, כי אברהם ידע אשר דבר ה' היה לו. (יפ"ת בראשית נו,ד) כיון שראה השטן שאינו שומע לו אמר לאברהם כך שמעתי מאחורי הפרגוד, השה לעולה ואין יצחק לעולה. אמר לו אברהם כך עונשו של בדאי [שקרן] שאפילו אומר אמת אין מאמינים לו (סנהדרין פט:) [ומפרש בשפתי כהן: כוונת השטן היתה שלפחות ילך אברהם בלב בטוח שאין יצחק לעולה ורצה בזה להמעיט את שכרו והוא לא שמע ולא האמין לדבריו והלך בכוונה לשחוט את בנו] (סנהדרין פט: ילקוט בראשית כב, אות צו ותנחומא בראשית כב). אברהם אמר את הפסוק "ואני בתומי אלך" הולך אני בתמימות אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא ואיני שומע לדבריו של השטן. (ילקוט בראשית כב)

השטן מתגלה ליצחק

כשראה השטן שאצל אברהם לא פעל כלום בא לו אצל יצחק ונדמה לו כנער. אמר לו להיכן אתה הולך? אמר לו ללמוד מוסר ובינה, אמר לו השטן בחייך או לאחר מיתתך: הרי אני יודע שהוא הולך לשחוט אותך ולהקריבך לעולה על גבי המזבח אמר לו אף על פי כן אני הולך. (ילקוט בראשית כב צח ותנחומא בראשית כב) אמר לו, אתה יודע כמה תעניות התענתה אימך עד שלא נולדת והזקן הזה השתטה והוא הולך לשחטך, אמר לו: אף על פי כן לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי (פסיקתא רבתי פרשה מ' תנחומא בראשית כב') אמר לו, כל התכשיטים שעשתה אמך יהיו נתונים לירושה לישמעאל אחיך שנוא ביתך? (רבה בראשית נו,ד וילקוט בראשית כב קא) אמר יצחק אל אברהם - ויאמר "אבי" וקראו "אבי" כדי שיתמלא עליו ברחמים. אמר לו, השמעת אבי מה שדיבר אלי האיש הזה? אמר לו אברהם השמר לך ולא תשמע את דבריו ולא תאבה לו כי שטן הוא לנו הרוצה להעבירנו ממצות אלהינו היום, ויגער אברהם עוד בשטן וילך לו השטן מעליהם. (ספר הישר וירא)

השטן אצל שרה

כשראה השטן שלא פעל כלום אצל אברהם ויצחק בא לשרה, אמר לה בעלך היכן הוא? אמרה לו: במלאכתו, ובנך היכן הוא? אמרה לו עמו. אמר לה: לא כך היית אומרת שאינך עוזבת אותו שיצא מפתח ביתך החוצה? אמרה לו: לא למלאכה הלכו אלא להתפלל, אמר לה: כבר לא תראי אותו, אמרה לו הקדוש ברוך הוא: יעשה רצונו (ילקוט בראשית כב, צח)

השטן אינו מתייאש

כיון שלא שמעו לשטן הלך לפניהם וישב בין שני הרים דרכם היו צריכים לעבור ועשה שם נהר גדול הזורם בחוזקה, וכשהגיעו לשם אברהם ויצחק נכנס אברהם כדי לראות מה עומק המים. וראה שהמים הגיעו עד מחצית קומתו. לקח את יצחק בידו והתחילו הולכים. אבל כשהלכו מעט הגיעו המים עד צווארם.

הגביה אברהם את עיניו לארבע רוחות העולם והיה תמה. אמר: כמה וכמה פעמים עברתי במקום הזה ולא היה כאן שום נהר. ועד עכשיו חשבתי שהמים המצויים כאן מועטים ונוצרו על ידי הגשם, אבל עכשיו שהם עמוקים מאוד נראה הדבר כפלא, ואין זה אלא מעשה שטן כדי למנוע אותנו מקיום המצווה. אמר ליצחק: בני, אל תחשוש, אני יודע בבטחה שהאדמה שאנו דורכים עליה מוצקה היא. כשהגיעו המים עד פיהם הגביה אברהם את עיניו לשמים, אמר לפניו ריבונו של עולם נגלית לי ואמרת אני יחיד ואתה יחיד תודיע שמי בכל העולם, והעלה בנך לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך ולא עכבתי אמרתך ועכשיו "באו מים עד נפש" אם טובע יצחק בני היאך יתייחד שמך? מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן והלך לו. (ילקוט וירא כב צט ותנחומא בראשית כב בשינויים וספר הישר וירא ומעם לועז וירא כב')

אברהם ויצחק מגיעים להר המוריה

"ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלוהים" מקום זה במקורו היה עמוק. קודם העקידה אמר הקדוש ברוך הוא אין דרך לשכון בעמק אלא במקום גבוה ומעולה ומיופה ונראה לכל, לפיכך הגביהו הקדוש ברוך הוא ולכן נקרא הר המוריה, שמיראתו נעשה הר. (ילקוט בראשית כב ק ותנחומא וירא פרשה כב')

כיון שהגיעו לאותו מקום הראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לאברהם ואמר לו זה הוא המזבח. והוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו מקדם והוא המזבח שהקריבו בו קין והבל (פרד"א לא) ונשבר על ידי מי המבול ובא נח ובנה אותו כשיצא מהתיבה והקריב עליו. לאחר מכן הוא נשבר שוב בדור ההפלגה ובא אברהם ותיקנו וסידר עליו עצים (יהונתן בן עוזיאל בראשית כב,ט פרד"א לא) והיה מכוון כנגד כסא הכבוד. (ילקוט בראשית קא).

אברהם בונה את המזבח

אברהם ויצחק היו מביאים את האבנים ביחד והיו מביאים את האש ואת העצים והיה אברהם דומה כמי שעושה חתונה לבנו ויצחק דומה כחתן הנכנס לחופה (ילקוט בראשית קא) ויש אומרים שרק אברהם בנה המזבח, ואת יצחק הטמין מפחדו שמא יזרוק השטן אבן עליו ויפסול אותו לעולה. (רבה וירא נו,ה וילקוט בראשית כב קא ופסיקתא רבתי פ"מ')

מעשה העקידה

אמר יצחק לאברהם: אבא!! בחור אני, ומפחד אני שמא יזדעזע גופי מפחדה של הסכין ואצערך, או שמא תיפסל השחיטה ולא תעלה לקרבן, לפיכך כפתני יפה יפה. (רבה בראשית נו ופרד"א וילקוט בראשית קא ותנחומא בראשית כב' ויונתן בן עוזיאל בראשית כב,י וירושלמי שם וספר הישר וירא ותנא דבי אליהו פרשה כז') באותה שעה שעקד אברהם את יצחק על גבי המזבח היה הקדוש ברוך הוא כופת שרי האומות של מעלה. (רבה נו וילקוט קא) אמר לו יצחק: אבא מהר לעשות רצון יוצרך, ותשרפני יפה, ומהאפר שלי הולך לאמי ותניחהו אצלה, ויהיה לה לריח ניחוח. וכל זמן שתראהו אמי תאמר: זה בני ששחטו אביו. (ילקוט בראשית קא' וספר הישר וירא) אמר לו יצחק: אבא, מה תעשו בזקנותכם? אמר לו בני: יודעים אנו שמיתתנו קרובה מי שניחם אותנו עד עכשיו הוא ינחמנו עד יום מותנו, (ילקוט בראשית קא) והיה לב אברהם ויצחק שמח בדבר זה אשר ציוום השם, אך עין במר תבכה. (ספר הישר)

המלאכים חוזים במעשה העקידה

"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת" (בראשית כב,י) ככהן גדול המגיש מנחתו ונסכו (פרד"א לא) והיו עיניו מורידות דמעות ונופלות לעיניו של יצחק מרחמנותו עד שהייתה קומתו שחה בדמעות (ילקוט בראשית קא) ועיניו של אברהם היו מסתכלות בעיניו של יצחק ועיניו של יצחק היו מביטות במלאכי מרום, יצחק ראה מלאכי מרום אך אברהם לא ראה אותם והיו המלאכים אומרים אלו לאלו אתם רואים כאלה יחידים? אחד שוחט ואחד נשחט, השוחט לא מעכב והנשחט פושט את צווארו (ירושלמי כב,י) והקדוש ברוך הוא היה יושב ורואה לאב שעוקד ולבן שנעקד בכל לב (פרד"א וספר הישר וירא) ומלאכי השרת מתקבצים כיתות כיתות והיו צווחין (רבה וירא נו, ח) ובוכין, ואמרו: ריבונו של עולם אתה נקרא רחום וחנון שרחמיך על כל מעשיך, רחם על יצחק שהוא אדם, ונעקד לפניך כבהמה - "אדם ובהמה תושיע ה'" (פרד"א לא).

כשהקריב אברהם את המאכלת קרוב לצווארו של יצחק פרחה נשמתו. והמאכלת נתקלקלה מדמעותיהן של מלאכי השרת ומפני שהיה אברהם ממהר לשחוט (ילקוט בראשית קא), מיד אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל מה אתה עומד אל תניחהו. התחיל מיכאל קורא אותו "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם" (פסיקתא רבתי פרשה מ' ובעל הטורים בראשית כב,יא) וקרא לו ב' פעמים שבשעה שעסק במצווה בעקידת בנו היה כל כך טרוד לגומרה כהלכתה עד שלא היה נותן לב לקול הקריאה לפיכך הוצרך לקרוא לו שתי פעמים, ויש אומרים שאברהם הבין בקריאה זן שמן השמים יעכבוהו, לפיכך עשה את עצמו כאיש נדהם וכאיש אשר לא שומע כדי לגמור המצווה ואז קרא לו שנית אברהם אברהם (כלי יקר בראשית כב,יב) וכשראה אברהם שהמאכלת נתקלקלה רצה לחונקו בידיים כדין עולת העוף הנעשית על ידי מליקה, אז צעק המלאך "אל תשלח ידך אל הנער" (ילקוט בראשית קא), ובאותו הרגע חזרה נשמתו של יצחק (פרד"א לא'). אמר אברהם, אוציא ממנו טיפת דם כדי שלא תהא ביאתנו חינם. אמר לו "ואל תעש לו מאומה" כי עתה ידעתי, והבאתי לידיעת כל העולם, שאתה אוהבני (ילקוט בראשית כב קא), ואמר ועוד הוסיף ואמר לו המלאך, ידעתי כי ירא אלוקים אתה שאתה ירא אלוקים יותר ממני, שאני מלאך וראוי אתה למעלה יתרה, משום שאתה בפועל ירא אלוקים (ספורנו בראשית כב,יב). יש אומרים שאברהם אבינו בדק את הסכין לפני מעשה השחיטה ואילו לא היה בודק את הסכין כבר היה נשחט. (תנחומא פרשת צו פרק יג')

דעו שהקדוש ברוך הוא לא שלח לאברהם אבינו מלאך שירד למטה כמו שהיה בבשורה אצל שרה אמנו וכן אצל הגר, והטעם הוא משום שאילולי לא היה קול מן השמים לא היה אברהם משגיח בו כי היה חושב שאלו מקטרגים המנסים למנועו מלעמוד בניסיון כאשר קרה לו בדרך עם השטן ולכן היה צריך דווקא לבריאת המלאך מן השמים. (פענח רזא וירא).

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא הרי אתה אמרת לי "קח נא את בנך והעלהו לעולה" ועכשיו אתה אומר "אל תשלח ידך"? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשאמרתי "והעלהו לי לעולה" לא אמרתי שתשחטהו רק שתעלהו, עכשיו שהעלית אותו על גבי המזבח אתה יכול להורידו וללכת לביתך לשלום. (ילקוט בראשית)

קרבן האיל

אמר אברהם ריבון העולמים אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן אמר לו הקדוש ברוך הוא הרי קורבנך מתוקן מששת ימי בראשית (במדבר רבה פרשה יז' פסיקתא ב'), מיד "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (וירא כב,יג) (אבות ה, ו רש"י בראשית כב, יג וילקוט בראשית קא), [ורואים מכאן שכבר מבריאת העולם היו צריכים לעקידה ולכן כבר מתחילה נברא האיל המיועד לעקדה (האדמור מסטריקוב)]. אותו האיל היה רועה בגן עדן תחת עץ החיים ושותה מן המים שעוברים תחתיו והיה ריחו נודף בכל העולם ועכשיו מלאך הביאו מגן עדן והיה רץ ובא כדי שיקריבו אותו תחת יצחק, והיה השטן עומד ומתעה אותו כדי לבטל קורבנו של אברהם אבינו ואז נאחז בשתי קרניו בין האילנות והיה האיל פושט ידו ותופס בטליתו של אברהם. הביט אברהם מאחוריו וכשראה את האיל, התירו מסבכו והעלהו למזבח (ילקוט בראשית קא' ופרד"א לא). (רש"י בראשית כב,יג ספר הישר וירא) [רמז נפלא: ב"סבך" האותיות שאחרי הם "עגל" לרמז לאברהם שעתידים צאצאיו לחטוא בעגל ויתפלל עליהם שיהיה להם כפרה (רבי אליהו הכהן מאיזמיר)]

בכל העבודות שעשה באיל היה אומר "זו תחת בני", כששחטו אמר, יהי רצון שתהא זו לנחת רוח כאילו עשיתי בבני, וכן כשזרק את הדם אמר אברהם ריבון העולמים הוי רואה את דמו של האיל הנזרק על גבי המזבח כאילו זרקתי דמו של בני, והאימורים הנקטרים כאילו הקטרתי אמוריו של בני, ויהי רצון שכשיהיו בניו של יצחק חוטאים, זכור להם עקידתו ותתמלא עליהם ברחמים (רבה בראשית נו,ט-י ורבה במדבר פרשה ז' פסיקתא ב' וספר הישר וירא), ובזכות יצחק שהקריב עצמו על גבי המזבח עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות מתים. (פסיקתא דרב כהנא נספחים אות א').

הקדוש ברוך הוא נשבע ובירך את אברהם

באותה שעה עלה ריח ניחוחו של יצחק וערב עליו, מה עשה הקדוש ברוך הוא פשט יד ימינו ואחז בראשו של יצחק ונשבע לברכו בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך", "כי ברך" בעולם הזה, "אברכך" בעולם הבא, "והרבה" - בעולם הזה, "ארבה את זרעך" - לעולם הבא. (ילקוט קא' ופרד"א) "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" - כאן התפלל אברהם שה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב בו קורבנות (רש"י בראשית כב,יד) ותדעו שמאותו האיל לא יצא דבר אחד לבטלה, אפרו של האיל הוא היסוד על גבי המזבח הפנימי, גידיו של האיל שימשו כעשרה גידים בכינורו של דוד המלך, עורו של האיל הוא האזור החגור למותנו של אליהו הנביא, השופר שנשמע קולו על הר סיני היה עשוי מהקרן השמאלית של האיל, והקרן הימנית הגדולה יותר תשמש כשופר בו יתקעו לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. (פרד"א ילקוט בראשית קא)

אברהם מתפלל על עם ישראל

עוד התפלל אברהם על גבי המזבח ריבונו של עולם כשיהיו בניו של יצחק חוטאים לפניך זכור להם עקדתו ופדה אותם מצרתן, אמר לו עתידים בניך שיהיו חוטאים לפני ואני עתיד לדון אותם בראש השנה ואם מבקשים הם שאסלח להם יהיו תוקעים לפני בשופר (ילקוט בראשית קא' ותנחומא בראשית כג ותלמוד ירושלמי תענית י: ופסיקתא רבתי פרשה מ') ואושיעם ואפדם מעוונותיהם (תנחומא בראשית כג).

["אם באת לידי ניסיון והתאפקת מלחטוא אל תחזיק טובה לעצמך לומר עמדתי בניסיון, שמא באו אבותיך לאותה מידה וכשלא חטאו בקשו מהקדוש ברוך הוא שכשיבואו בניהם לאותה מידה שיתאפקו מלחטוא" (ילקוט ראובני בשם המדרש)].

בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב על כסא הדין בראש השנה, ישראל נוטלים את השופר ותוקעים בו והקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתמלא עליהם ברחמים והופך להם את מידת הדין למידת הרחמים. (ויקרא רבה כג רמז תרמה וכט פסיקתא ג' וט' וי' ופסיקתא דרב כהנא פסיקתא כג אות ג' ויא')

באותה שעה שחזרה נשמתו של יצחק והתירו, עמד על רגליו והרגיש בעצמו תחיית המתים ובירך "ברוך אתה ה' מחיה המתים". (פרד"א לא)

אברהם שב מהר המוריה

כששב אברהם מהר המוריה היה מהרהר בליבו ואומר שמא חס ושלום נמצא בו פסול ולא נתקבל קרבנו, יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ט,ז) "לך אכול בשמחה לחמך" (ויקרא רבה כ,ב וקהלת רבה פרשה ט' פסיקתא ז') אותו היום שהעלה אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תיקן הקדוש ברוך הוא שני כבשים כקורבן תמיד, אחד בשחרית ואחד בין הערביים, ובשעה שישראל מקריבים קורבנות על גבי המזבח וקוראים את המקרא הזה (ויקרא א,יא) "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב זוכר הקדוש ברוך הוא להם עקידת יצחק בן אברהם, ומעיד אני עלי שמים וארץ שבין ישראל ובין גוי בין איש ובין אשה בין עבד ובין שפחה אם קוראים את המקרא הזה הקדוש ברוך הוא זוכר להם עקידתו של יצחק בן אברהם אבינו. (ויקרא רבה פרשה ב' פסיקתא יא' ילקוט בראשית צט)

הקדוש ברוך הוא הבטיחו "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי" (בראשית כב, טז-יח), וכתב הרמב"ן: הבטיחו הקדוש ברוך הוא כי ירבה זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ ושיירש זרעו את שער אויביו והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויבו ולא יקום, וזו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו (רמב"ן בראשית כב,טז), ועד ימינו אנחנו רואים, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. יהי רצון שזכות עקידת יצחק תגן על כלל ישראל להחיש גאולתנו ופדות נפשנו, ונזכה לחזות במהרה בבית המקדש בנוי על תילו אמן.