ויקרא ט, כד

וירנו. כתרגומו:

וּנְפָקַת אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלָתָא וְיָת תַּרְבַּיָא וַחֲזָא כָּל עַמָא וְשַׁבָּחוּ וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן

וּנְפָקַת אֵישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְאַכְלַת עַל מַדְבְּחָא יַת עָלָתָא יַת תַּרְבַּיָא וְחָמוּן כָּל עַמָא וְאוֹדוּן וְאִיתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַנְפֵּיהוֹן

וְאִתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַפֵּיהוֹן:

את העולה. עולת אהרן ועולת העם ועולת תמיד כי כן כ׳ מלבד עולת הבוקר:

ואת החלבים. מהעגל ואיל אהרן והשעיר והשור והאיל:

וירנו. הרמת קול וכן ותעבו׳ הרנה במחנה:

ותצא אש מלפני ה' - מבית קודש הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמר במסכת יומא. ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם ואח"כ יצא ובא לו על המזבח ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים.

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח. הנה עתה ביום השמיני שנתחנך המשכן בקרבנות הנזכרים המובאים לכפר על מעשה העגל, ירדה אש מן השמים לקבל אותם, והאש הזאת היא שעמדה עד דורו של שלמה שבנה הבית, כל ימי הבית היתה האש קיימת לא כבתה עד שחרב, ועל זה רמז הכתוב (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכן מצינו י"ב אשות שנפלו מן השמים בדורות ובזמנים חלוקים, שש מהן היו לקבלת הקרבנות ודרך רצוי ורחמנות, והשש הנותרים דרך כעס ונקמה. האחת היא האש הזאת שירדה לקבל הקרבנות הללו שנתחנך בהם המשכן שכתוב בה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, השנית היא שירדה בימי גדעון כאשר שאל אות מן המלאך, דכתיב (שופטים ו׳:י״ז-י״ח) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי, אל נא תמוש מזה עד באי אליך, וכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים, וכתיב ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור, ומפני שצוהו לעשות חמשה ענינים שאל ממנו אות כדי שיתאמת הדבר בלבו, תחלה אמר לו קח את פר השור אשר לאביך, כלומר קח אותו לעצמך והכוונה שיעקור אותו מן העולם שלא יהיה נעבד, ופר השני שבע שנים, פירוש שני לבטן, והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרות, ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, ולשון המעוז הוא הר צוק וקשה מלשון עזאזל, ועל זה הוצרך לאות כדי שיעשה ענינים אלו. והשלישית האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו, וכתיב (שם יג) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וגו', וכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', וכתיב ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימה, פירש רבינו סעדיה ז"ל כי תחלה קרא את ההר צור ויעל על הצור, ואחר שנתקבל הקרבן קרא מזבח, והיה האות בזה למנוח ולאשתו כדי שיתאמתו דברי המלאך בלבם שבשרם בבן. והרביעית בימי דוד כשבא הדבר על העם וקנה דוד המקום בגורן ארונה היבוסי, וכתיב (דברי הימים א כ״א:כ״ו) ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. והחמישית בימי שלמה כשנשלם בנין בהמ"ק, דכתיב (דברי הימים ב ז׳:א׳) וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית. ואם ישאל השואל למה הוצרך האש הזאת וכבר היתה שם האש שירדה בימי משה. ותשובת הדברים כי מזבח הנחשת לא היה מכיל הקרבנות שבימי שלמה לרבוין, ורובם היו מקריבים בחצר, הוא שכתוב (מלכים א ח׳:ס״ד) ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר, ובאר הסבה למה ואמר, כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה, ולא היו רשאין להביא אל תוך החצר אש מן החוץ כי תהיה אש זרה, גם לא היו רשאין לקחת מן האש שעל מזבח הנחשת ושיוציאו אותו אל תוך החצר כי יחללוה ומעלין בקדש ולא מורידין, ועל כן הוצרך בהמ"ק לאות זה שתרד אש מן השמים אל תוך החצר. והששית בימי אליהו, הוא שכתוב (שם יח) ענני ה' ענני, הראשון בירידת האש השני בירידת המטר, לפי שהוא נשבע (שם יז) אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'. או בא לומר ענני הראשון שתרד אש ותקבל הקרבנות, ענני השני בתוספת ורבוי האש כדי שלא יוכלו המים לכבותה אבל היא תלחוך המים, כענין שכתוב (שם יח) ואת המים אשר בתעלה לחכה.

ובברכות פרק קמא, ענני ה' א"ר אמי ענני שתרד אש מן השמים ותאכלם, ענני שתסיח דעתם שלא יאמרו מעשה תהו הם מעשה כשפים הם, והששה שירדו דרך כעס ונקמה, האחד היא האש הזאת בנדב ואביהוא, הוא שכתוב (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' וגו', השני כשנתרעמו העם על משה (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים רע וכתיב ותבער בם אש ה', השלישי במחלקותו של קרח דכתיב (שם טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש, הרביעי בענין איוב שנאמר (איוב א) אש האלהים נפלה מן השמים, החמישי והששי שניהם ע"י אליהו שירדה אש מן השמים ושרפה לשר חמשים וחמשיו, ובפעם שנית ירדה אש ושרפה לשר חמשים השני וחמשיו, הוא שכתוב (מלכים ב א) ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו, ונענשו שניהם על שדברו לאליהו בגאוה ובגודל לבב, הראשון אמר (שם) המלך דבר רדה, והשני אמר (שם) כה אמר המלך מהרה רדה.

ותצא אש וגו׳ אש שיצאה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבא לבית עולמים ואותה שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי משה.

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ביום השמיני שנתחנך המשכן בקרבנות שבאו לכפר על מעשה העגל ירדה אש מן השמים לקבל אותם והאש הזאת עמדה עד דורו של שלמה שבנה הבית וכל ימי הבית היתה האש קיימת ולא כבתה עד שחרב וז"ש אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכן מצינו י"ב אשות שנפלו מן השמים בזמנים חלוקים ו' מהם היו לקבלת הקרבנות דרך רצוי וששה דרך נקמה. הא' היא האש הזאת. הב' לגדעון כשאמר למלאך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי וכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור. הג' האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ותחלה קראו צור ואחר שנתקבל הקרבן קראו מזבח. ד' לדוד שקנה המקום בגורן ארונה היבוסי וכתיב ויבן שם מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו ה' באש מן השמים על מזבח העולה. הה' לשלמה כשנשלם בנין בית המקדש דכתיב וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל את העולה ואת השלמים וכבוד ה' מלא את הבית. הו' לאליהו שאמר ענני ה' ענני וירד אש שנאמר ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים וגו'. והששה שירדו דרך נקמה אחד אש לנדב ואביהוא שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותה. הב' בתבערה שנא' ויהי העם כמתאוננים וכתיב ותבער בם אש ה'. הג' במחלוקתו של קרח דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש. הד' בענין איוב שנא' אש אלהים נפלה מן השמים החמישית והששית על ידי אליהו שירדה אש מן השמים ושרפה לשר חמשים וחמשיו וגם פעם שנית לשר חמשים וחמשיו שנא' ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו:

את העלה ואת החלבים. היה בדרך נס שהרי מתחלה היה לשרוף את החלבים שלמעלה לפני בשר עולה. אבל היה בדרך השגחה שיוקטר תחלה העולה ואח״כ חלבי שאר קרבנות כדין תורה שהעולה קודמת:

וירנו. אמרו שירה על העבר:

ויפלו על פניהם. התפללו על להבא שיהי׳ השכינה שורה ביניהם. והכי אי׳ בת״י. ובירושל׳ תענית פ״ד הביא ראיה מדכתיב וכל הקהל משתחוים זה המעמד. שהיו מתפללים כידוע. הרי דהשתחויה זו תפלה. וע׳ ס׳ בראשית כ״ד כ״ו: