ויקרא ח, ה

זה הדבר. דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקדוש ברוך הוא לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה כל הענין הזה פרשתי בואתה תצוה:

וַאֲמַר מֹשֶׁה לִכְנִשְׁתָּא דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֶעְבָּד

וַאֲמַר משֶׁה לִכְנִישְׁתָּא דֵין פִּתְגָמָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֶעֱבַד

ויאמר וגו׳ זה הדבר וגו׳. אמר כן להודיעם לבל יערערו על הדבר כקרח וכעדתו, בחשבם כי מלבו ומרצונו היה עושה. ומעתה אין טענה לקרח כי שוגג היה, שהרי הודיעו בשעת מעשה כי זה הדבר הוא מצות ה׳ ולא מלבו ומרצונו של משה.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ב:ו; זבחים קב.) כי משה מלך היה, דכתיב (דברים לג:ה) ״ויהי בישרון מלך״, ותנן (כתובות יז.): מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. והנה משה היה עושה מעשים שאסור לעשותם אפלו עבד עברי לאדונו, לרחץ אותם במים וכו׳ כל גופם וכל סדר המעשה, ואין לך זלזול גדול מזה. אשר על כן הקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה׳ מפי ה׳ נאמר לי לעשותו, ודוקא זה ולא אחר, כי המלך אסור לעשות כן הגם שיחפץ למחל, כי דוקא זה הדבר, לצד שהפה שאסר מלך שלא ימחל על כבודו הוא שהתיר וצוה לי לעשות.

עוד ירצה על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים בפסוק ״וירחץ אותם במים״, באותה שעה זכו בקדוש ידים ורגלים ובטבילת יום הכפורים, עד כאן. והוא אמרו ״זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות״ לדורות, כי בזה יזכו בקדוש ידים ורגלים וטבילה ביום הכפורים לדורות:

זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות. לפי הראות אמירה זו מיותר שהרי מסתמא הגיד פ׳ המלואים בכלל פרשיות המשכן וידעו כי דבר ה׳ הוא ולמאי אמר כך בשעת מעשה. אלא לפי שיראו כל ישראל כמה שנוים ויהא הדבר קשה לישראל ע״כ אמר לישראל אל תתמהו על החפץ זה הדבר אשר צוה ה׳ בקבלה לעשות. ובזה יובן כל כפילות המעשה והסיום בכמה דברים כאשר צוה ה׳ את משה. וכבר נתבאר בפ׳ פקודי ע״פ תוספתא דבמקום דכתיב כאשר צוה ה׳ יש בכל דבר איזה חידוש מהמפורש בדבור. וע״ז כתיב כאשר צוה וגו׳ וכדאי׳ בברכות ד״ה והמצוה זו משנה:

ב כאן לא נזכר למעלה שום דבר שיאמר עליו זה הדבר לכן פירש דברים שתראו:

ג כי בכתוב לא הוזכר את מי צוה לכן הוצרך לפרש אותי צוה וכו':