ויקרא ז, ט

לכהן המקריב אתה וגו'. יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה יכול לכלן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה:

וְכָל מִנְחָתָא דִי תִתְאֲפֵי בְּתַנוּרָא וְכָל דְתִתְעֲבֵד בְּרִדְתָּא וְעַל מַסְרֵיתָא לְכַהֲנָא דִמְקָרֵב יָתַהּ דִילֵהּ תְּהֵי

וְכָל מִנְחָתָא דְתִיתְאֲפֵי בְּתַנוּרָא וְכָל דְתִתְעֲבֵד בְּמַרְתְּחָא וְעַל מַסְרִיתָא לְכַהֲנָא דְמִקְרַב יָתָהּ דִילֵיהּ יְהֵי

וכל מנחה אשר תאפה בתנור דרך הפשט ידוע בזה שיצוה בנודר אחת משלש מנחות מאפה תנור והמרחשת והמחבת שיהיה לכהן המקריב אותם לבדו ויאמר בכל שאר המנחות כגון הנודר מנחה סתם שהוא מביא סלת ובמנחת הבכורים שהן בלולות ובמנחת חוטא וסוטה שהן חריבות שיהו מתחלקות לכל בני אהרן כלומר לכל בית אב שלהם ופירוש וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה מנחה שאין בה אלא סולת בלולה או חרבה לא מאלה הנזכרות ויהיה טעם ההפרש ביניהן מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו אבל רבותינו (מנחות עג) לא רצו בכך מפני שאמר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה שכל המנחות שבעולם יכלול זה שהם כולם בלולות או חרבות ולכך ראו שפירוש לכהן המקריב אותה לכהנים הטהורים הנמצאים שם וכן מה שאמר (ויקרא ז׳:ח׳) והכהן המקריב את עולת איש והכהן אשר יכפר בו לו יהיה (ויקרא ז׳:ז׳) כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם שכלם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם הם עושים ובשליחותם וכולם עומדים על הקרבן כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו ואחר שאמר שיהיו לכהנים בשכר עבודתם חזר וביאר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה שהוא כלל המנחות לכל בני אהרן המקריבים הנזכרים תהיה איש כאחיו כלומר לבית אב הטהורים מהם שכלם הם המקריבים הנזכרים והזכיר הכתוב למנחות בשמותם מאפה תנור ומרחשת ומחבת ואחר כך חזר וכלל לומר איש כאחיו שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו ואמר הכתוב כי הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין והקבלה תכריע ותקנת הכהנים היא ושלום הבית ויתכן שיהיה שיעור הכתוב כפי הדעת הזו וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כן ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:

וכל נעשה. שם התאר לשון נקבה כמו אין אבן נראה כי לשון זכר ואשר היה נעשה ליום אחד:

לכהן המקריב אותה. יכול לו לבדו, ת"ל לכל בני אהרן תהיה, יכול לכלן, ת"ל לכהן המקריב אותה, הא כיצד, לבית אב של יום המקריבין אותה, כלומר אנשי משמר, שהרי הכהנים היו נחלקין לעשרים וארבעה משמרות והיו מתחלפין בכל שבת ושבת, וכמאמר יהוידע (דברי הימים ב כ״ג:ח׳) באי השבת עם יוצאי השבת, וכל מה שיזדמן להם מן הקרבנות בכל שבת ושבת היו חולקים אותו ביניהם בשוה, הוא שאמר הכתוב (דברים י״ח:ח׳) חלק כחלק יאכלו. והזכיר הכתוב כל המנחות בשמותם מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואח"כ חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו, ואמר הכתוב הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין שראוי להם לחלוק בשוה, כי שכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים והשלשה המקריבים בשליחות כולן הם עושים ובשליחות כולן עומדים על הקרבן, (שמואל א ל׳:כ״ד) כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, לשון הרמב"ן ז"ל.

וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכהן המקריב אתה לו תהיה; וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן. ודאי כמו שפירשו רבותינו הוא, דלכל אשי בית אב הוא זו בזו, מכל מקום נראות המנחות הנאפות מתחלקות לאותן העומדים שם בשעת הקרבה, דכולם קרי המקריב וזה מגיש, וזה קומץ, וזה מקטיר, וזה מצית האש, ואינם ממתינים לאותם שאינם שם, לפי שלא יצטנן ויתקלקל. ולכך אומר לכהן המקריב אתה, אבל בלולה בשמן וחרבה, שאינה נאפת, צריך להמתין לכל אנשי בית אב, שאינה מתקלקלת, ולכך כתיב בה לכל בני אהרן; וזהו פשוטו לפי הדרשה. ולפי הסברא ולפי פשוטו של מקרא נראה, דנאפת בתנור לכהן המקריב אתה, אבל הבלולה וחרבה לכל אנשי המשמר, וסברא, לפי שטרח בה לאפות אותה בתנור, הרי הוא שלו. (אלו שני הפסוקים מפרשה דלעיל):

וכל מנחה וגו׳. אמר הכתוב זכרון חמש מנחות למעט חמשה דברים: א׳, שלא יחלקו בני אהרן, פרוש בית אב, זבחים כנגד מנחות, אלא כל אחד יטול חלקו במנחה. ב׳, שלא יחלקו עופות כנגד מנחות, הגם שישנם בהשואה בענין אחד, שמצינו שהעוף בא בדלות והמנחה קמה תחתיהם בדלי דלות. ג׳, שלא יחלקו עופות כנגד זבחים, הגם ששניהם מיני דמים. ד׳, שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות, הגם שהם מיני קמחים. ה׳, שלא יחלקו אפלו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת, הגם שמעשיהם שוים.

והגם שהמעוטים הם מנחות, דרשום ב״אם אינו ענין״. אלא שראיתי לרמב״ם (הלכות מעשה קרבנות פרק י הלכה טו) שכתב באפן אחר, כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות ומנחת הסלת, שהרי באפויות הוא אומר ״כל המנחה לכהן המקריב״ וגו׳, ובמנחת סלת הוא אומר ״וכל מנחה לכל בני אהרן״ וגו׳, לומר לך שאפלו מנחת סלת שהיה עולה על הדעת שיחלקוה מנחה כנגד מנחה, לצד שאם יחלקוה ביניהם מגיע לזה מלא כפו וכו׳ שאינו ראוי לא ללוש ולא לאפות, אף על פי כן לכל בני אהרן יחלקוה בפני עצמה. מכאן אמרו חכמים אין חולקין מנחה כנגד מנחה, עד כאן. נמצאת אומר לדבריו שהלמוד הוא מאמרו ״לכל בני אהרן״ במנחת סלת, מזה אנו לומדים לכל המנחות, ומן הבריתא אינו נשמע כן.

ועוד דקדק הרמב״ם בלשונו שהלמוד הוא ממה שחלקם הכתוב, משמע שאם לא חלקם לא היינו שומעים זה, ודלא כהבריתא. ואולי כי סובר רמב״ם כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות וכו׳, בזה גלה לנו הכתוב כונתו שבא לומר שלא יחלקו ביניהם אחת כנגד אחת אפלו במנחת סלת, ומזה למדו לכל המנחות, כי במרחשת ומחבת לא הזכר בה חלוק לכל אלא שלא יטלוה זולת בית אב של אותו יום, ומנין אתה אומר שלא יטלו מחבת כנגד מרחשת אם לא הזכר בה סדר חלקתה אם לכלם יחד אם לאחד מהם. ומה שלמדו כל החמשה פרטים מחמשה מעוטים אסמכתא היא, ולעולם עקר למודם הוא ממה שחלק הכתוב.

ומעתה צריך לדעת למה פרט הכתוב כל המנחות, כיון שלמודנו הוא ממה שחלק, לא היה לו לומר אלא ״כל מנחה לכהן המקריב״ וגו׳ ו״כל מנחה חרבה לכל בני״ וגו׳? ואולי שאחר שירד הכתוב לפרט מאפה וחרבה, חש שיטעה אדם לחלק ביניהם לבין שאר מנחות. גם מצינו שדרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים; מנחות סג.) ״וכל נעשה במרחשת ועל מחבת״ – שעל שם כליהן נקראו, ונפקא מינה האומר ״הרי עלי מרחשת״ – כלי שרת נדר. והוא דבר שנחלקו בו (מנחות סג.) בית שמאי ובית הלל. לזה אמר הכתוב וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לגלות לך שעל שם כליהן נקראו. ואמרו אשר תאפה בתנור דרש גם כן רבי יוסי ברבי יהודה שבאה ללמד על עצמו מהסמיכות של ״כל נעשה במרחשת ועל מחבת״ – מה מרחשת ומחבת הם שנים, גם מאפה תנור הם שנים, ולא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. וגם ללמד על מרחשת ומחבת בא לומר: מה תנור כלי, גם מחבת ומרחשת כלי, כאמור שם בתורת כהנים. ונשאר אומר ״כל מנחה בלולה בשמן וחרבה״ – למה הצרך לומר שנים?

ונראה כי כונת רבי יוסי ברבי יהודה שלמד כל מנחת מאפה שהוא שני מיני מנחות, לא למדה אלא ממה שאמר הכתוב שתי פעמים ״כל״ אחרי כן, והם שנים שנים, ולזה דיק בלשונו: תלמוד לומר ״וכל מנחה״ ״וכל נעשה״ וגו׳ ״וכל מנחה בלולה״ וגו׳, מה כל וכל האמורים למטה שני מינים וכו׳. ולזה אם היה אומר הכתוב ״וכל מנחה בלולה״ לבד או ״כל מנחה חרבה״ לבד, אין מקום ללמד, ויש לבעל הדין לחלוק ולומר: ״כל מנחה חרבה״ תוכיח, שאמר ״כל״ ואין בה אלא מין אחד, אף כל מאפה תנור מין אחד. לזה הצרך לומר ״כל״ האמור בכתוב.

לכהן המקריב אתה. שראוי להקריב. אע״ג דלפי הפשט נראה חלוק בין שלש מנחות הללו למנחת סלת. אבל דעת חז״ל מוכרח לעיל בפ׳ וזאת תורת המנחה. דכתיב בכולהו יאכלו אהרן ובניו. והכלל בזה הלשון מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אלמא דלא תליא בטורח העובד. וא״כ יש לפרש שנוי לשון בין ג׳ מנחות הללו למנחת סלת. דאכילת קדק״ד לכהנים יש בזה שני טעמים. א׳ אינו חלף עבודתם אלא זכות הוא לכהנים כמש״כ בפ׳ קרח. ולזה הטעם כל כהני בית אב שוין. ב׳ ראוי ליתן שכר הטורח ג״כ כמו שאמר מלאכי הנביא מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. וא״כ במקום שיש טורח ראוי להיות לכהן המקריב. מעתה מתפרש המקרא כמש״כ לעיל ב׳ ח׳ לענין הגשה וקמיצה דכתיב הדין במקום המיוחד לו. ואע״ג דה״ה במקום שאינו מיוחד לו. וה״נ כתיב טעם הטורח בהני שלשה. וטעם הזכות בחנם במנחה בלולה וחרבה. ומכ״מ בדינן המה שוין כמבואר במק״א כמש״כ:

י הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות כל משמר לשבת וכל משמר נחלק לששה בתי אבות לששת הימים לכל יום בית אב אחד וביום שבת שמשו כל הששה בתי אבות ביחד: