ויקרא ז, יב

אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן:

והקריב על זבח התודה. ארבעה מיני לחם חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלשה מיני מצה, וכתיב (פסוק יג) על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (עז א) ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון:

מרבכת. לחם חלוט ברותחין כל צרכו:

אִם עַל תּוֹדְתָא יְקָרְבִנֵהּ וִיקָרֵב עַל נִכְסַת תּוֹדְתָא גְרִיצָן פַּטִירָן דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וְסוּלְתָּא רְבִיכָא גְרִיצָן דְפִילָן בִּמְשָׁח

אִין עַל תּוֹדָתָא יְקַרְבִינֵיהּ וְיִקְרַב עַל נִכְסַת תּוֹדָתָא גְרִיצִין פַּטִירַן פְּתִיכַן בִּמְשַׁח זֵיתָא וְעַרוּכִין פְּטִירִין מְשִׁיחִין בִּמְשַׁח זֵיתָא וְקִמְחָא מְטַגְנָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא

והקריב על זבח התודה פירשו בו עם זבח התודה וכן על חלות לחם חמץ עמהן והנכון שהוא "על" כמשמעו שיוסיף על הזבח לחם וכן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו שיביא חלות לחם חמץ ועליהם יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם המצה הנזכר והכל יביא על הזבח ועשה עיקר לחם החמץ ושאר הלחם עליו בעבור שהוא מרובה כנגד כל שאר המינין ושנה הכתוב לומר על זבח תודת שלמיו למה שדרשו בו (מנחות עח) שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח ושישחט עליו כלומר על מנת שיקדש הלחם עמה וכתב רש"י (רש"י על ויקרא ז׳:י״ב) והקריב על זבח התודה ארבעת מיני לחם חלות ורקיקים ורבוכה שלשת מיני מצה וכתיב על חלות לחם חמץ וכל מין ומין עשר חלות כך מפורש במנחות (עז) ושיעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון ולא הזכיר הרב בעשרים עשרונות הללו שמהן עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרה למצה שלש חלות לעשרון דרשו כן (שם עז) מן הכתוב הזה על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הבא מצה נמצאו עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה עשרה לחמץ עשרון לחלה עשרה למצה שלש חלות לעשרון נמצאו ארבעים חלות:

אם על תודה. טעמו שיתן תודה לשם שנמלט מצרה:

חלות מצות. כרצונו אך לא פחותים משנים וכן רקיקי מצות:

מרבכת. הנבחר בפירושים בעיני שהיא מובחרת וחלות מצות ורקיקים אפויים וחלת המרבכת אינה כן:

אם על תודה - שנדר בלשון תודה ולא הזכיר לשון שלמים. וסתם תודה מביא קרבן על שניצל מצרותיו, כמו שאמרו חכמים: ארבעה צריכין להודות. ורבותינו פירשו: כל החלות ארבעים הם ופירשו שמנן כמה, וכמה עשרונים

אם על תודה יקריבנו התודה טעונה סמיכה, ותנופה לאחר שחיטה.

והקריב על זבח עם זבח וכן על חלת לחם דוגמא על שדה הארץ יחשב.

וסלת מרבכת למדנו לרבוכה שתהא סולת.

חלת בלולת בשמן הרי רבוי אחר רבוי למעט שאינו כשאר מנחות ללוג שמן אלא לחציו.

וסלת מרבכת. כבר נתבאר בס׳ שמות כ״ט ב׳ בהר״ד. דלהכי לא כתיב שיהי מצות משום דרבוכה חלוט ברותחין כ״צ ושוב א״א לבא לידי חימוץ. ולחשש שלא יבא מים לפני לישה א״צ להזהר שבל״ז מוזהרין לשמה מהכשר לק״ט. ובזה יש ללמוד עוד דכל משקה שאינו מכשיר לק״ט אינו מחמיץ. דאם לא כן אכתי הוצרך הכתוב להזהיר שלא יבא עליו משקה שאינו מכשיר לק״ט:

ל נאמר כאן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר תרומה לה' מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ולמדנו שכל מין ומין היו עשרה חלות שאם היו פחות מעשרה או יותר על עשרה אי אפשר שיהא עשירית מכל מין אלא חתיכה מן החלה אחת או חצי החלה והתורה אמרה אחד מכל קרבן שפירושו אחד שלם מכל מין שלא יטול פחות:

מ מדכתיב כאן לחם חמץ וכתיב גבי לחמי עצרת לחם תנופה שתים שני עשרונים ואם כן גמרינן לחם לחם מה לחם האמור גבי עצרת התם כל לחם ולחם היה עשרון אחד וכאן היה י' ככרות של חמץ דכל מין היה עשר עשרונים ואם כן שיעור הלחם היה י' עשרונים וכל שאר ג' מינים בכללן לא היו כי אם עשר עשרונים ומנלן דלמא כל מין היה עשר עשרונים. דאם כן היה לו לכתוב ולחם חמץ וגו' מאי נפקא מינה דכתיב על חלות לחם וגו' הרי כבר אמור לעיל הג' מיני חלות אלא לומר לך שיהיו החלות דומות ללחם כלומר כל החלות לא יהיו אלא י' עשרונים כמו לחם בלבד:

נ אינו רוצה לומר שחלטה ברותחים ואין אופים אותו אחר כך בתנור אלא צריכים אנו לאפותה אחר חליטתה כמו במנחה שכתוב בה בהדיא תופיני וילפינן מורבכת מורבכת לגזירה שוה: