ויקרא כז, כט

כל חרם אשר יחרם וגו'. היוצא להרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום:

מות יומת. הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך:

כָּל חֶרְמָא דִי יִתַּחְרַם מִן אֱנָשָׁא לָא יִתְפָּרָק אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל

כָּל אַפְרָשָׁא דִי יִתְפְּרַשׁ מִן אֵינָשָׁא לָא יִתְפְּרֵק בְּכַסְפָּא אֱלָהִין בְּעִלְוַון וּבְנִכְסַת קוּדְשִׁין וּבְמִבְעֵי רַחֲמִין קֳדָם יְיָ מְטוּל דְדֵין קְטוֹל מִתְחַיֵיב

כָּל אַפְרָשׁוּ דְּאַפְרֵשׁ מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא לָא תִתְפְּרֵק מִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל:

כל חרם אשר יחרם מן האדם היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום "מות יומת" הרי הוא הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו דמים ולא ערך לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ט) ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו) ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן ויתכן שהזכיר זה בכאן לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר ועל דרך הפשט יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ימותו כל האדם הנמצא בהם והטעם שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה וכתיב (שופטים כא י) וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא ועוד מצאתי באגדה בילמדנו תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו חייב מיתה והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו (שמואל א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה וזה היה טעותו של יפתח בבתו כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא) או והעליתיהו לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה שם ואלה דברי רוח כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (שמואל א א יא) והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה אבל הדבר כפשוטו וטעותו היה ממה שאמרתי ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים כמו לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו) וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז) שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז) והכתוב אומר בו עוד (מלכים ב יד ו) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכן זה הכתוב יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול וזהו שנאמר שם (שמואל א יד מה) ויפדו העם את יהונתן ולא מת כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם) וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן:

ונשלם ספר תורת הכהנים וקרבנותן ומצותן ישובב אל עליון דברים להויתן לוים לשירן ולזמרן וכהנים לעבודתן וישראל אל נוה איתן עינינו תראינה ירושלים גנת ביתן וארמון על משפטו היכל ודביר על מכונתן ובנות יהודה בשלוותן וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים כקדמותן יעלו על רצון מזבחו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן:

תם ונשלם ספר ויקרא בעז"ה:

יומת. ומלת יחרם מהבנין שלא נקרא שם פועלו כמו יעמד חי:

יחרם מן האדם - אדם שיתחייב מיתת בית דין, אין לו פדיון.

יחרם ג' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה זובח לאלהים יחרם יחרם כל רכושו לומר מה חייבי מיתות לא נשקול ממונא ונפטריה אף חייבי ממון אין לנו לפוטרו עד שישלם וזהו יחרם כל רכושו דאיירי כחייבי ממון איתקש לזובח לאלהים יחרם. דהיינו חייבי מיתות דבשניהם אני אומר לא יפדה:

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת. פירש רש"י ז"ל היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום, מות יומת, הרי הוא הולך למיתה, לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך.

אבל הרמב"ן ז"ל פירש כי הכתוב הזה על דרך הפשט יאמר כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחזתו הוא קדש להשם, שהן חרמי כהנים אין להן פדיון, אבל המחרים מאדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרין נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, בזה ודאי אין דעתו של נודר לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה, וימיתו כל הנמצא בהם כי נתכוין להשמידם ולהכריתם. ומהכתוב הזה יש להוכיח כי כל מלך ישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על דבר או יחרימו על עיר בהלחמם עליה, העובר על זה חייב מיתה, וזהו חיובן של אנשי יבש גלעד (שופטים כ״א:ט׳) שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וזהו חיובו של יהונתן גם כן שאמר לו אביו (שמואל א י״ד:מ״ד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן. ומה שכתוב ביהונתן (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת, והיה ראוי למות לפי שעבר על שבועת המלך אביו, טעם הדבר לפי ששוגג היה, וזהו שתרגם יונתן (שם) כי עם אלהים עשה היום הזה, ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין.

ומעתה צא ולמד טעותו של יפתח שטעה בכאן בהקריבו את בתו עולה, כי הוא חשב שכשם שמלך ישראל הנודר או המחרים דבר, חרמו או נדרו חל להמית איש או אנשים, וגם כל העובר על חרמו חייב מיתה, הוא הדין גם כן כשנודר בעת מלחמתו לעשות זבח מאיש או אנשים שיחול הנדר, ובודאי טעה בזה טעות גדול כי כשיחול חרם המלך והסנהדרין ושבועתם דוקא על המורדים בהם או על העובר על גזרתם ותקנותיהם, אבל אינו חל לעשות קרבן מדבר שאינו ראוי לקרבן, וזהו שאמרו רז"ל אפילו הקדש דמים לה היה חייב, ומעשה שעשה הוכיח שלא היה בן תורה.

ואל תהי נפתה בדברי ר' אברהם האומר כי פירוש והעליתיהו עולה לה', לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה', שיהיה פרוש מדרכי העולם לגמרי לשרת בשם ה' בתפלה והודות להשם, ואם יהיה הדבר ראוי להקריב אעלה אותו עולה, ויפתח עשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה צרורה שם. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו (שמואל א א׳:י״א) ונתתיו לה', ויהיה משרת בבית ה' לא פרוש. ולפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצא מפתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה, ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן, כי היו קובעות ארבעה ימים בשנה לתנות לבת יפתח מפני שלא נשאת לבעל, וח"ו שתהיה חק בישראל כזה כי עדיין אפשר לה לעבוד את ה' בטהרה, אבל היה הדבר ממש כפשט הכתוב שהקריב את בתו עולה, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ובמדרש (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אם יהיה האדם צדיק ואינו עוסק בתורה אינו כלום אלא פרי צדיק עץ חיים, שנאמר (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, שמתוך שהוא בן תורה ילמד היאך לוקח נפשות, שנאמר ולוקח נפשות חכם. אתה מוצא ביפתח שמתוך שלא היה בן תורה אבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר (שופטים י״א:ל׳-ל״א) וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי והעליתיהו עולה לה', וכתיב (שם) והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, וכתיב ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי. והלא פנחס היה שם אלא בגסות הרוח שהיתה בו ביפתח שלא רצה ללכת לפניו אבדה בתו. אמר אני שופט ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך לפניו, אמר פנחס אני כהן גדול בן כהנים גדולים אלך אצל עם הארץ, מבין תרויהון אבדה הדא עלובתא מן עלמא. ושניהם נענשו עליה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו אבריו במותו, שנאמר (שם יב) ויקבר בערי גלעד.

כל חרם אשר יחרם מן האדם לפי שב״ד היו ממיתין בכמה עניני מיתה נאמר כל חרם כלומר באיזו מכל הארבע מיתות שיחרימו בית דין בה את האדם.

כל חרם אשר יחרם מן האדם. כגון עכן שמעל בחרם. לא יפדה כגון: [ו]לא תקחו כפר לנפש רצח:

כל חרם וגו׳. הדרשות ידוע. והרמב״ן העלה דבר נפלא שהמלך או סנה״ג אם החרימו את האדם יומת. וזה פלא. וכבר הארכנו בזה בהע״ש סימן קמ״ב אות ט׳. ונראה עפ״י הפשט כמש״כ בפ׳ משפטים עה״פ וכי יזיד איש וגו׳ שהמלך יכול להרוג את הרוצח בלי התראה וע״ז כתיב מעם מזבחי תקחנו למות. ואינו דומה למורד במלך שהמזבח קולטו. וכאן הוסיף המקרא שאם נחרם מן המלך שיהרגנו כל מוצאו בשביל רציחה שיכול המלך לגזור אזי לא יפדה מות יומת. וכבר יש להבין זה הדין מהא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. מכש״כ שא״א לפדותו בכסף. מש״ה מפרש בגמרא בא״א. אבל פשט הכתוב כמש״כ:

צ אבל לא נגמר דינו למיתה אפילו הוא מוכה שחין נותן כפי קצב השנים. ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר כי מתחלה פירש כל חרם קדש קדשים הוא ואחר כך חזר למפרע ופירש מאדם ובהמה ואחר כך פירש כל חרם אשר יחרם, מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר לאחר ולא יגאל הוא עצמו רק ניתן לכהן סיים שחל על קדשי קדשים וקדשים קלים ונותן דמי הנדר וטובת הנאה של נדבה לכהן והחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית ולא כחרם הכהנים שאין יכול לפדותו עד שיבא ליד הכהן וזהו פירוש כל חרם קדש קדשים, ואחר כך חזר לפרש משפטי המוחרמים ופירוש מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד, וכל חרם אשר יחרם (לה') וגו' ביוצא ליהרג שהוא חשוב כמת ואין לו דמים. הרא"ם: