ויקרא כו, לט

בעונת אבתם אתם. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם:

ימקו. לשון המסה, כמו ימסו, וכמו (זכריה יד יב) תמקנה בחוריהן, (תהלי' לח ו) נמקו חבורתי:

וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן בְּכוֹן יִתִּמְסוּן בְּחוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעֲתָא בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְאַף בְּחוֹבֵי אֲבָהַתְהוֹן בִּישַׁיָא דַאֲחִידִין בִּידֵיהוֹן יִתִּמְסוּן

וּדְמִשְׁתַּיֵיר מִנְכוֹן יִתְיַמְסוּן בְּחוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְסַנְאֵיכוֹן וְאוּף בְּחוֹבֵי אַבְהַתְהוֹן בִּישַׁיָא דַאֲחִידִין בִּידֵיהוֹן עִמְהוֹן יִתְיַמְסוּן

והנשארים. מהנשארים:

ימקו בעונם. על משקל יסבו ושניהם מפעלי הכפל מגזרת המק בשרו מק יהיה:

ואף בעונות אבותם אתם ימקו. כטעם אבותינו חטאו ובמגלת איכה פירשתיו:

ימקו - מן נמקו חבורותי, כמו: מן נסע יסעו.

והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי אף אני אלך עמם בקרי. יש מקשים אחר הוידוי למה ילך בקרי. והתשובה לפי שהם מתודים בפיהם והלב עקוב בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני צעקו בפינו חטאנו פתלתול ועקש לבנו וזהו שאמר והתודו את עונם במעלם אשר מעלו בי הוידוי הוא עם המעל והעברות בידם לא סרו מתאוותם והוא כטובל ושרץ בידו ואחשוב שהוידוי עצמו אינו שלם שלפי שבאו עליהם קללות כל כך נמרצות עד שאומרים נמנע הוא שחטאתינו גדלו כל כך לשיבאו עלינו כל כך קללות אמת הוא שחטאנו אבל לא הספיקו לבוא עלינו כל אלו הקללות אלא שהקב"ה חבר עונותינו עם עונות אבותינו ולכן באה אלינו הצרה הזאת וזהו הוא שאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי המה ואבותם ולזה אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם עוד בארץ אויביהם ויכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם פירוש שיאמרו שבעבור עוונם לבד באו להם כל הצרות:

והנשארים בכם ימקו בעונם. הנשארים יכירו שחוטאים במה שרודפים זא״ז בשנאת חנם. והוא חטא המושכל אפילו שלא עפ״י דעת תורה:

בארצות איביכם. ישכילו כי זה החטא עוד גדול יותר כאשר המה בארצות אויביכם וגורם רעה רבה משהיה אותו החטא בארצם. ומבואר מזה הלשון שלא חשבו לעון אלא מה ששונאים זא״ז והוא גרוע ביחוד בארצות אויביהם אבל לא יתודו כלל על שאינם שומרים את התורה ומצות שהיא גרוע יותר אם היו בא״י. משום שלא חשבו זה לעון בדעתם כי התורה איננה נוהגת כלל בחו״ל כמש״כ לעיל:

ואף בעונות אבותם אתם ימקו. עוד יצר להם על עונות אבותם. אשר המה חטאו בהיותם בא״י ונתרחקו עי״ז מהשגחת הקב״ה ומא״י ומשום שהיו סבורים שיהיה להם טוב יותר ועתה יתודו ע״ז המחשבה ויצר להם וימקו בצערם ע״ז הרצון שהיה לאבותם ועתה נוגע גם להם שהמה מרוחקים מהקב״ה ומא״י. וזהו לשון המקרא בעונות אבותם אתם. שנוגע להם אע״ג שאין להם עון לפי דעתם. וזה מאמר הושע הנביא ב׳ ט׳ ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם וגו׳ ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. ופי׳ מאהביה הוא מלכת שמים ושארי מזלות שבקשו אבותם בהיותם בא״י. וכשגלו מתחלה קוו שמכ״מ בחו״ל ישיגו מאהביהם אלה לטוב להם. אבל כשיראו שהם אבודים בגוים יבקשו את ה׳ אלהיהם. וימקו על עון אבותם בא״י:

ז דקשה לרש"י אתם למה לי, ועוד קשה והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' לכך פירש כשאוחזין וכו':