ויקרא כג, כא

וּתְעָרְעוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָם בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן

וּתְעַרְעוּן חַיִין וְקַיָימִין חַי בִּזְמַן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְּדוּן קְיַם עֲלָם בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן

חקת עולם בכל מושבותיכם. אף על פי שאין קרבים מיני הקרבן במושבות הגלות לא יחדל ענין הספירה וענין מקרא קדש:

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש מה שלא פירש הכתוב באיזה חדש ובכמה בו חג זה כמו שפירש בשאר מועדים היינו טעמא אם פירש לך זמנו לא היינו מונים השבעה שבועות רק היינו סומכים לעשות החג בזמנו ודבר גדול תלוי במנינו כדאמרי׳ לעיל ועכשיו כשאנו מונים השבעה שבועות מזמן קצירת העומר ממילא יארע יום החמישים בששה בסיון שהוא יום מתן עשרת הדברות. ולפי שאין ספירת החמישים יום אלא לצורך עצרת אין הבאת העומר קרוי זמן לברך עליו שהחינו.

וקראתם בעצם היום הזה. כבר ביארנו דעצם בא לדייק או יום ולא לילה. או במקום שא״א לפרש כן ע״כ בא לדייק למעוטי תוספת. וכן בזה המקרא א״א לפרש ולא לילה שהרי חג של עצרת קדוש מבערב כמו כל מועדי ה׳. אלא בא ללמדנו שלא לעשות מקרא קודש אלא בלילה ולא מבע״י. ומכאן נהנו ישראל שלא להתפלל בעצרת מבע״י. ולא כמש״כ המג״א הטעם משום דכתיב תמימות דאם כן בכל לילה שבין פסח לעצרת נמי ותו דתמימות בשבועות כתיב ואין עונין שעות אלא לימים. אלא העיקר הוא כמש״כ דמעצם הוא דנ״ל הכי :