ויקרא יט, כח

ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:

וכתבת קעקע. כתב המחקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם:

קעקע. לשון (במד' כה ד) והוקע אותם, (שמואל ב כא ו) והוקענום תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם ונמצאו מחקין ותחובין בקרקע, פורפויינ"ט בלע"ז [נעוץ]:

וְחִבּוּל עַל מִית לָא תִתְּנוּן בְּבִסְרְכוֹן וְרוּשְׁמִין חֲרִיתִין לָא תִתְּנוּן בְכוֹן אֲנָא יְיָ

וְשׁוֹרְטַת חִיבוּל עַל נְפַשׁ דְמִית לָא תִתְּנוּן בִּבְשַרְכוֹן וּכְתַב חָקִיק לִרְשַׁם חָרִית צִיוּרָא לָא תִתְּנוּן בְּכוֹן אֲנָא יְיָ

ושרט. גם הפאה בראש ובזקן ידועים מדברי קבלה:

ומלת לנפש. הגוף המת וכן מתורגם והוא האמת ולא נדגש הנו״ן להקל על הלשון:

וכתבת קעקע. יש אומרים שהוא דבק עם ושרט לנפש כי יש מי שירשום גופו בצורה הידועה באש על המת ויש עוד היום רושמים בנערותם בפניהם להיות נכרים. ומלת קעקע. כפולה כמו רוקע הארץ וצאצאיה והוא מגזרת והוקע אותם ועל דעת המתרגם גם היא מלה זרה גם הוא הנכון:

קעקע בגי' שם. שכותב שם הטומאה (מכות דף כא):

וכתבת קעקע. פירש רש"י ז"ל כתב המחוקה ותקוע שאינו מחוק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם קואר"ה בלע"ז. ודרשו רז"ל בתורת כהנים יכול אפילו כתב ולא קעקע יהא חייב תלמוד לומר קעקע, אי קעקע יכול אפילו קעקע ולא כתב, תלמוד לומר וכתב, הא כיצד אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם. ר"ש בן יוחאי אומר אינו חייב עד שיכתוב שם ה', שנאמר וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה', כלומר לא תתנו בכם שמי שהוא ה'.

ושרט לחייבו על כל אחת ואחת מחמש שריטות אפילו עשאן בפעם אחת.

לנפש דוקא בשביל מת פרט לביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים.

ושרט לנפש לא תתנו. על מת, וגם זה חוק בשעה שמצטערים, כדכתיב: ויתגדדו כמשפט, אלא ששריטה ביד וגרידה בכלי:

וכתבת קעקע. שמקעקע בשרו ונותן בתוך הקעקע איזה צבע שהוא רוצה ונראה לעולם, וגם הוא חוק לע"ז, שכך רגילים לכתב שם ע"ז על בשרם:

אני ה'. מלך גדול לעשות לפני דברים של תהו הללו:

ושרט לנפש וגו׳. אמרו לנפש, לומר הגם שהשרט חבול הגוף הוא על פרדת הנפש היקרה. ודקדק לומר לא תתנו בבשרכם, הודיע הכתוב כי לא יפגם פגם זה בנפש אלא בבשר שהוא נרתק הנפש. והטעם לצד שאדם בהול על מתו (שבת מג) אין המעשה פוגם כל כך כעושה בשאט בנפש ובישוב הדעת. ולזה תמצא שאמר הכתוב אחרי זה וכתבת קעקע לא תתנו בכם ולא אמר ״בבשרכם״, לומר שלא בבשר לבד יגרם הפגם אלא גם בפנימיות האדם, לצד שאינו עושה מצד צער וחם הכאב שנאמר בו (בבא בתרא טז:) אין אדם נתפס על צערו.

ואמרו אני ה׳ – יתבאר על פי מאמר האלהי הרשב״י (זוהר ח״ג רמז), כי תבת ״אני״ תגיד על כסא כבודו יתברך אשר אנו קוראים שכינתו יתברך, ושם הוי״ה ברוך הוא הוא מלך יושב על כסא המלכות, ורמז בזה כי יקפיד ה׳ על כבוד שמו יתברך ועל כבוד שכינתו, ולדרך זה יצו ה׳ להאדם לבל יפגם גופו ונשמתו בשני מעשים הרשומים שהם שרט לנפש וכתבת קעקע.

ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. מנהג האוה״ע לעשות הוספת צער למת שריטות על הבשר של אדם חי. וגם לעשות זכרון ע״י כתבת קעקע שם המת. ומי שלא רצה לעשות על בשרו היה שוכר אדם אחר עני לעשות על בשרו ומשלם לו כמו שעוד היום המנהג שם לשכור מקוננות ומתופפות על הלב והזהיר הכתוב כאן על ישראל שלא יתנו בבשרם שרט על הנפש משמעו שלא יתנו לאחרים היינו שלא ישכירו עצמן בשביל פרנסה. ומשמעות נתינה כ״פ לשון הרשאה לחבירו כמו לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. וכן היה משמעות המקרא וכתבת קעקע לא תתנו בכם. משא״כ בכהנים כתיב ובבשרם לא ישרטו שרטת. משמעו שלא יעשו שריטה בבשרם אפילו על איזה צער. והוא משום כבוד הכהונה. אבל כ״ז אינו אלא משמעות המקרא אבל הקבלה באה להקיש זל״ז. וללמוד מזה ע״ז בין להקל בין להחמיר היינו דגם הכהנים אינם מוזהרים אלא על מת וגם ישראל מוזהר על מתו. ושנוי לשון שבשניהם אינו אלא דהעונש ב״ש חמור יותר במי שכתוב בפירוש ממי שנלמוד מדברי קבלה כמש״כ לעיל. אבל למעשה הכל תלוי בד״ק שאין שום חלוק בזה בין כהן לישראל :

ש דאם לא כן מה ענינו לכאן אצל לא תנחשו ולא תעוננו שהן מעשה האמורים:

ת הורה לנו בזה שאינו חייב אלא אם כן כתב ואינו חייב אלא אם כן קעקע וכן הוא במכות דף כ"א:

א רוצה לומר האדם שנתלה עליו נראה כאלו הוא נתחב בקרקע, והוקע לשון תחיבה: