ויקרא יט, כג

וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:

שלש שנים יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו יכול אם הצניעו, לאחר שלש שנים יהא מתר, תלמוד לומר יהיה, בהויתו יהא:

וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא וְתִצְבוּן כָּל אִלָן דְמֵיכַל וּתְרַחֲקוּן רָחָקָא יַת אִבֵּהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחָק לַאֲבָדָא לָא יִתְאֲכֵל

וַאֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרְעָא וְתִינְצְבוּן כָּל אִילַן דְמֵיכְלָא וְתִגְזְרוּן גִזְרָא יַת אִינְבֵּיהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחַק לְאַבָּדָא לָא יִתְאָכֵל

וערלתם ערלתו את פריו "ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתר מליהנות בו", לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ״ג), ויפה פירש. ואם כן, יהיה: (יחזקאל מד ט): "ערל לב" - סגור לב, כמו שנאמר (הושע יג ח): "ואקרע סגור לבם". וכן (ירמיהו ו י): "ערלה אזנם" - שהיא סגורה ואטומה, אין הקול נכנס בה. ו(שמות ו יב): "ערל שפתים" - סגור שפתים, כי העלגות אוטם וסגירות בגידי הלשון, ופעמים בגידי השפתים שלא יפתחו כראוי; והדבור יקרא פתיחה, (משלי לא ח): "פתח פיך לאלם", (איוב ג א): "פתח איוב את פיהו", (משלי ח ו): "ומפתח שפתי מישרים", (מיכה ז ה): "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך". והזכיר הכתוב אטימות בפרי הבא בתוך שלש שנים, לאסרו בהנאה. ולא יאמר כן בשאר אסורי הנאה, כי ביאת הפרי בתחילתו יקרא פתיחה, כמו שאמר (שיר השירים ז יג): "פתח הסמדר". ולכך אמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים", כאילו הפירות סגורים באילנות, לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר. וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה' והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה' והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים ואמת הדבר עוד כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה כדג שאין לו קשקשת (ויקרא י״א:ט׳) והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף והרב נתן גם בזה טעם במורה הנבוכים (ג לז) כטעמו ברוב המצות כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף יעשו אותם בעת נטיעת האילנות ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכשוף ההוא ולכך צותה התורה באסור הפרי הבא קודם שלש שנים שלא יבאו לעשות המעשים הרעים ההם כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית ושנאכלהו לפני השם היפך אכלם אותו לפני עבודה זרה:

וטעם להזכיר ערלת הפרי. בעבור שהזכיר זרע השדה וזרע האשה שהיא כארץ הזכיר גם הנטוע וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת ומזיק כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות והמשכיל יבין:

וטעם וערלתם ערלתו. שאותו הפרי הוא חשוב כערלה שהיא מזקת ולא תועיל כערלת שפה ואוזן וערלת בשר:

וטעם וערלתם. שיהיה נחשב בעיניכם כדבר ערלה גם יפה הוא מתורגם בארמית:

יהיה לכם ערלים פירוש וערלתם:

וערלתם - לשון סתימה ואטימה והרחקה. ערלה אזנם. ערל לב. שתה גם אתה והערל.

וערלתם. הפסוק הזה על תינוק אומר שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יודע לדבר ובשנה הרביעית תאכלו את פריו שאז מתחיל לקרוא בתורה ומשם ואילך להוסיף לכם תבואתו כמו שאחז"ל מכאן ואילך תקבל ליה כתורא מכאן אמרו חכמים בן ה' שנים למקרא בן י' למשנה:

כל עץ מאכל בגימ' זהו פלפלין:

שלש שנים יהיה לכם ערלים. לשון ערלה לשון כסוי הוא וכאלו הפירות מכוסים באילנות שאין לו רשות ליגע בהם ולא ליהנות בהם.

וע"ד הפשט טעם המצוה לתת כבוד להקב"ה מהפרי הראשון הגמור הטוב שבארצנו ושלא נאכל ממנו עד אשר נביא שנה אחת כל פריו הלולים, וידוע כי האילן בתוך שלש שנים פריו מועט ואין בו טעם או ריח ולכך אינו ראוי שנקריב אותו לפני ה' ורוב האילנות אינן מוציאין פירות עד השנה הרביעית לפי שכחו אינו נגמר בתוך שלש עד שתכנס השנה הרביעית וכן בטבע התולדות במין אדם עצמו והוא שאמרו באשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כנותן אצבע בעין דמי ובתוליה חוזרין, והצריכו יום אחד כנגד השנה הרביעית שהפרי קדש ועל כן באה המצוה הזאת שלא נטעום מהנטיעה שנטענו עד הביאנו כל פריו הראשון הנגמר הראוי והמובחר קדש הלולים לה' לאכלו שם ולהלל את שמו עליו.

ומדרך הטבע עוד כי הפרי בתוך שלש שנים הוא מזיק מאד לגוף מפני שיש בו ליחות מושפע מכח יניקת הארץ ועדיין לא עבר עליו זמן כל כך שיתחמם בכח השמש ויתחמם בכח האויר ועל כן הפרי כלו עפריי מימיי תגבר עליו הליחה מאד ותזיק האוכלו כענין הדג שאין לו קשקשת שהליחה גוברת עליו ביותר לרוב ליחות המים שהוא שוכן בהם בתחתוניהם ובמעמקיהם.

וע"ד המדרש שלש שנים יהיה לכם ערלים מדבר בתינוק שאינו יכול להסיח ולדבר עדיין ובשנה הרביעית קדש שאביו מקדשו לתורה הלולים לה' שהוא מהלל להקב"ה ובשנה החמישית תאכלו שהוא מתחיל לקרוא בתורה מכאן ואילך להוסיף לכם מכאן שנו רז"ל בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה, לפי שבעוה"ז אדם מישראל מוליד ומוליך בנו לבית הספר יגע בתורה ומתוך עונו מת ואינו שמח ממנו, אמר להם הקב"ה בעוה"ז על ידי שיצר הרע מצוי בכם אתם חוטאים ובניכם מתים, אבל לעתיד לבא אני מסיר מכם יצר הרע ואתם מולידים ושמחים בהם שנאמר (ישעיה סה) לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם.

וע"ד השכל בטעם המצוה הזאת השמים והארץ הם סבה להוצאת הפרי בכח עליון והם בדמיון הזכר והנקבה זה פועל וזה מקבל, וזהו ענין הכתוב על המטר הבא מן השמים שנאמר (שם נה) והולידה והצמיחה, ועד שלש שנים אין הארץ מסכמת בבשול הפרי ולא השמים מסכימים לתת בו כח הבשול וכיון שכן כל האוכל מן הפרי תוך השלש שנים הנה זה כמראה עצמו שאין לו חלק בשמים ובארץ ואין לו חלק בהקב"ה והנה הוא נוטלו בלא רשות של מעלה ושל מטה ולכך אסרתו תורה תוך שלש, ורבינו משה ז"ל נתן במצוה הזאת טעם בפרק שביעי מספר המורה כי היו לעובדי ע"ז בזמנים ההם מיני כשוף שהיו עושין בעת נטיעת האילנות והיה מזומן ביד כל אחד מהם דבר שיזרו אותו שם בשעת נטיעה במקום האילן או סביביו והיו חושבין שיהיה האילן ממהר להוציא פריו יותר מהנהוג מטבעו של עולם ולכך צותה תורה באיסור הפרי הבא קודם שלש שנים שלא יבאו לעשות המעשים הרעים ההם כי רובי האילנות יביאו פרים בשנה הרביעית ושנאכלהו לפני ה' הפך אכלם אותו לפני ע"ז כי מחלת הנפש שהיא אמונה רעה בדמיון מחלת הגוף אינו מתרפאת אלא עם ההפך.

וע"ד הקבלה מצות ערלה שהרחיקה תורה הנטיעה שלש שנים כנגד השלש העליונות הראשונות שאין לנו בהם השגה וכנגדם גם כן תהו ובהו וחשך, והשנה הרביעית כנגדה גם כן ורוח אלהים מרחפת על פני המים כי אינו הסתר גמר ולא השגה גמורה כן השנה הרביעית אינו התר גמור כי מותר הוא בפדיון ואסור הוא בלא פדיון והשנה החמישית כגנד ה"א יהי אור שהיא צורה גמורה כי כן השנה החמישית התר גמור וזהו להוסיף לכם תבואתה בתוספת ה"א כי כן האור נזכר חמשה פעמים בפרשה ולכך הזכיר כאן שלשה פעמים ערלה שנאמר וערלתם ערלתו יהיה לכם ערלים לרמוז כי כל שנה ושנה יש לה ענין בפני עצמו שהוא דוגמתו ושלשתם הסתר גמור וזה מבואר.

וכי תבאו אחר שהזכיר זרע השדה וזרע האשה שהיא כעין הארץ הזכיר גם את הנטוע.

ונטעתם אפי׳ עץ זקן. ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ולעולה מאליו במדבר, אבל עולה מאליו בישוב חייב.

כל עץ מאכל פרט לאילני סרק ולנוטע לסייג ולקורות ולעצים. מכאן יש לפסוק על התותים ועל הנרוזילי״ש והפרונילי״ש הגדלים בסייג השדות והכרמים והקרקעות שאין בהם משום ערלה.

שלש שנים יהיה לכם ערלים אין דרך ארץ שיתהנו ממנו עד שתביאו ממנו קרבן להקב״ה שהרי ראוי להקריב לפניו ראשית כל התבואות ובשלש השנים הראשונים לנטיעתו אינו מביא דבר נאה ומתקבל לעשות קרבן להקב״ה לפי שעדיין לא נשרש ולא ניתושב קודם לכך. לכם להביא את הנטוע לרבים.

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל מעשה באנדרינוס שהלך למלחמה והלך עם גייסות שלו להלחם על מדינה א' שמרדה עליו מצא שם זקן א' בדרך שהוא נוטע תאנים א"ל אנדרינוס המלך אתה זקן ומתיגע לאחרים א"ל אדוני המלך אם אזכה אוכל מנטיעותי ומן הפירות וא"ל יאכלו בני עשה ג' שנים במלחמה וחזר לאחר ג' שנים מצא אותו זקן שם מה עשה אותו זקן נטל כלכלה ומילא אותה תאנים יפות והושיבה לפני המלך א"ל אדוני המלך אכול אני הוא הזקן שמצאת בהליכתך שהייתי מצטער והרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי ואלו הן אמ' אנדרינוס לעבדיו טלו אותה ממנו ומלאוה זהובים והלך הזקן לביתו ומשבח בביתו לאשתו ובניו והיתה שכנתו עומדת שם שמעה הדברי' אמרה לבעלה כל בני אדם הולכים והקב"ה מזמן להם טובות ואתה יושב בבית חשוך באופל והרי השכן שלנו כבד את המלך בכלכלה של תאנים ומלא אותו לו זהובים ועכשיו טול סל גדול ומלא אותו מכל מיני מגדים ואמור לו אדוני המלך שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בזה הסל אמר המלך לסרדיוסטין שלו טולו אותו ממנו וטפחו לו על פניו עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו בפניו עד שנפחו פניו ושברו את גופו ועשאוהו דוגמא והלך לביתו בוכה ואשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים עד שראתה עיניו נפוחות וגופו נשבר ובוכה וספר לאשתו המעשה כמו שאירע לו ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן ברעה ולפי' אל יתבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף נטע אפי' הוא זקן אמ' הקב"ה למדו ממני כביכול ראה מה כתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וכו':

שלש שנים יהיה לכם ערלים. שלא תהנה מפריו, לפי שאין דרך ארץ שתהנה ממנו עד שתדרינו ממנו למקום, כי ראשית כל תבואות ראוי להדרין לפני המקום, ובשלש שנים ראשונות אינו טוען אלא דבר מועט ואינו ראוי להביא לפני המקום, ואתה אין אתה רשאי להקדים לי, כמו שמביאין עומר לפני המקום קדם שיאכלו חדש, ובכורים ופירות באילן, והכי נמי בשנה הרביעית שהוא טוען דבר הראוי הרי הוא קדש להביא לירושלים כמו מעשר שני, או לפדותו להביא דמיו כמו ממעשר דילפינן קדש קדש ממעשר, משם ואילך הפירות שלך:

וכי תבאו אל הארץ וגו׳. שלש מצוות נאמרו כאן: א׳ ביאת הארץ, על דרך אמרם (כתובות קי:) הכל מעלין לארץ ישראל וכו׳. ב׳ לנטע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג׳ לנהג שני ערלה.

עוד ירמז באמרו וכי תבאו אל הארץ, שלא תהיה הכונה לתיאבון המורגשות, אלא תהיה כונת הביאה אל הארץ לחבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה׳ בה, הר ה׳ שמה. ואמר כי אין כונת דבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ, אלא ״ונטעתם״ וגו׳, הא למדת שמה שהתנה במאמר ״אל הארץ״ הוא בבחינת תכלית המחשבה שתהיה למעלת הארץ במושכלות, לא להנאת הגוף.

ואולי שרומז באמרו עץ מאכל על בני תורה שגם הם נקראו נטעים, כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח:) חמש בעילות בעלתי וחמש נטיעות נטעתי, ונקראים גם כן עץ, דכתיב (ישעיהו סה:כב) ״כימי העץ ימי עמי״, וכמו כן דרשו בזהר (חלק ג רב.) בפסוק ״לא תשחית את עצה״ שמדבר באדם בן תורה, וצוה ה׳ שתהיה עקר הכנסת הארץ לנטע בה עץ מאכל שהם בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש (בבא בתרא קנח:), ונקרא בן תורה עץ מאכל כי ממנו מזון לנפש. וצא ולמד ממעשה של רבי עקיבא (מסכת כלה רבתי פרק ב) שלמד תורה לאותו תינוק שהיה אביו מת ונתון בצרה גדולה, ומיום שפתח פיו בדברי תורה נהנה אביו בעולם העליון:

ואמר שלש שנים יהיה לכם ערלים, פרוש אטומים, שלא יצא מהם צפצוף תורה שהוא פרי מאכל (תנחומא, קדושים יד), שעד שלש שנים אין התינוק יכול לדבר, ובשנה הרביעית שהתחיל לדבר ילמדו לומר ״תורה צוה לנו״, ״שמע ישראל״, וזה יקרא ״קדש הלולים״, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, כמאמרם זכרונם לברכה (אבות ה:כד) בן חמש שנים למקרא, ויתחיל להיות עץ מאכל.

וסמך הכתוב לזה מצות לא תאכלו על הדם, רמז הכתוב שלא יהיה ספוקו במאכלו על סבת הדם שהוא גשם האדם ותכונתו, אלא לתכלית המשכל הרמוז בעץ מאכל. וסמך לזה גם כן מצות לא תנחשו, כי תכלית אכילת הדם הוא חלק הנחש, בסוד (ישעיהו סה:כה) ״ונחש עפר לחמו״, והוא אוכל כל גשם האדם עד כלותו, והוא אמרו ולא תעוננו על דרך אמרו (איוב ז:ט) ״כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה״, ופסוק זה מדבר בהולך אחר המרגש להרבות חלב ודם.

שלש שנים יהיה לכם ערלים. הרבה מפרשים אמרו בטעם מצוה זו לפי שהיה חק לאמוריים לעשות תחבולות למהר פרי האילן קודם זמנו וכן כתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים ואשר נראה קרוב למושכל לומר שמצוה זו היא כדי לעשות זכרון למעשה בראשית כי כולם נבראו ביום ראשון, וכל אחד הוציא ביומו וכן כל צמח האדמה היו מכוסים עד יום ג', ואע"פ שצמחו בג' מ"מ לא נראו עד יום ד' שבו נתלו המאורות המבשלים כל הפירות כי כולם תלוין בשמש וירח כמ"ש (דברים לג יד) ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. נמצא שהיו מכוסים ובלתי נראין לאכילה עד יום ד' ע"כ צוה לעשות זכרון למעשה בראשית שיהיו מכוסים ואטומים שלש שנים כי הערלה ענינה כסוי ואטימה. וביום הרביעי אע"פ שנגמר בשולם מ"מ לא היה עדיין בעולם שום בעל חי ולא היה כאן שום פה לאכלם, כאילו לא היה מציאתם ביום רביעי כי אם להודות ולהלל בוראו אשר בראם על כן נאמר כאן לזכרון מעשה בראשית ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'. וביום החמישי נבראו קצת מן הבעלי חיים אשר היו צריכין אל מאכל הצמחים ע"כ נאמר ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ולא נאמר כל פריו כדרך שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש. להורות שלא יאכל כל פריו אלא יתן מכולם גם לעני ולגר לפי שהזכיר לקט שכחה ופאה בתבואה ולא באילנות וארז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"ד) אילנות מנין ת"ל שדך, ע"כ לא נאמר כל. ועל מדת הצדקה אמר להוסיף לכם תבואתו כי יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא כד) ולפי שיש מבקשים על זה ערב ובטחון על כן אמר אני ה' אלהיכם נאמן ליפרע.

וכי תבאו וגו׳. פרשה בפ״ע. דמכאן ואילך מתחיל חקות ה׳ שיועיל לפרנסה וברכת הארץ. מה שהוזהרו שלא לעשות ומה שיעשו עפ״י עצת התורה ונעשה לחוק ולהלכה כמש״כ לעיל. ובמצות ערלה כבר כתב הרמב״ן ז״ל שהוא כמו בכורים שהמצוה ליתן ראשית משבעת המינים שבח הארץ בכל שנה לה׳. כך המצוה ליתן פרי הראשון מכל עץ מאכל לה׳ אך בשלש שנים הראשונות אין בו כדי כבוד לה׳ ע״כ נזהרנו שלא ליהנות מהם כלל:

וערלתם ערלתו את פריו. שני אופנים. או לאגוד את האילן שלא יוציא את הפרי כלל. כדרך שעושים מגדלי אילנות כדי שלא יכחישוהו. וע״ז כתיב וערלתם ערלתו. או אם גדל פרי אזי אסור ליהנות ע״ז כתיב את פריו. והוא כמו דכתיב שתי פעמים. וערלתם ערלתו. וערלתם את פריו. ומפרש הכתוב על וערלתם ערלתו שלש שנים יהיה לכם ערלים. היינו אטומים. ועל את פריו. לא יאכל. זהו פשוטו של מקרא. ומבואר הכי ברבה פ׳ זו דאי׳ דא״א למד דערלה שבגוף הוא במקום שעושה פירות מערלה דאילן. ולכאורה ק׳ הא ערלה דאילן הוא בפירות עצמן ולא במקום שעושה פירות. אלא כדברינו. ומכ״מ הדרשה תדרש:

ס והכי קאמר פריו שלש שנים יהיו ערלים ומשם והלאה הן עצמן יהיו מותרין (נחלת יעקב) ונראה לי בשלמא אי מנינן השלש שנים משעה שמוציא פרי פשיטא דהוי ידעינן שכל מה שגדל בג' שנים אסור לעולם אבל השתא דמונין מנטיעתו ואפילו שלא גדל כלום ומה שיגדל לאחר ג' שנים מותר מיד שמע מינה דלאו בפרי תליא מילתא אלא בשנים מעתה הוה אמינא אפילו מה שגדל בתוך ג' שנים מותר לאחר ג' שנים הואיל ובשנים תליא מלתא לכך תלמוד לומר יהיה:

ע כלומר בהוייתו שיש לו בג' שנים שהוא אסור יהא כן לעולם: