ויקרא יט, יא

לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב (שמות כ יג) שבעשרת הדברות, אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחיבין עליו מיתת בית דין:

ולא תכחשו. לפי שנאמר (ויקרא ה כב) וכחש בה, משלם קרן וחומש למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו:

ולא תשקרו. לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו:

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת, סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר:

לָא תִּגְנְבוּן וְלָא תְכַדְבוּן וְלָא תְשַׁקְרוּן אֱנַשׁ בְּחַבְרֵהּ

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גַנָבִין וְלָא תְכַפְּרוּן וְלָא תְשַׁקְרוּן אֵינַשׁ בְּחַבְרֵיהּ

וטעם לא תגנבו. אחר כך. כי כן צויתיך שתתן משלך אל העניים לכבוד השם אף שתקח מה שהוא לאחרים:

וטעם תגנובו. כי הרואה ומחריש גם הוא גנב:

תכחשו. בפקדון מופקד אצלך והיודע ואיננו מעיד גם הוא מכחש:

תשקרו. שיבקש ממון ממי שאין לו אצלו כלום:

לא תגנבו - ממון.

ולא תכחשו - כפירת הממון המופקד בידו, כדכתיב: וכחש בה.

ולא תשקרו - ממון שהלוהו.

ואחר כך באר מיני המשפט שקצתם בין פרטי ההמון וקצתם בין שופט להמון וקצתם בין ראשי העם. ועל המין אשר בין פרטי ההמון הזהיר שלא יזיק אדם את חבירו בממון וזה באמרו לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו. שכל זה בממון וכן באמרו:

לא תגנובו וסמיך ליה ולא תכחשו שהגונב בא לידי לא תכחשו ולידי לא תשקרו ולידי לא תשבעו:

לא תגנבו. יחזור ללשונו ללשון רבים ולפי שבעשרת הדברות נכתב לא תגנוב בלשון יחיד כתב בכאן בלשון רבים ולא רצה להשוותם לפי שהם ענינים חלוקים כי שם מדבר בגנבת דבר שבו חיוב מיתת בית דין דומיא דלא תרצח ולא תנאף וכאן מדבר בגנבת ממון שפטור בתשלומין ודרשו רז"ל בבבא מציעא לא תגנבו אפילו ע"מ למיקט כלומר שאין הכונה לעכב הגנבה לעצמו אלא כדי שיצער חברו ויקניטנו ומלת למיקט כמו להקניט מלשון הכתוב (איוב י׳:א׳) נקטה נפשי בחיי, (יחזקאל ב) ונקוטותם בפניכם, והוצרכו רז"ל לדרוש כן לפי שהוא קרא יתירא דהא כתיב לא תגזול וכל מי שגונב גוזל הוא וא"כ הרי איסור גנבה בכלל לא תגזול, ולמה נכתב כאן לא תגנבו אפילו ע"מ למיקט.

ואמר לא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. שאם גנב סופו לישבע לשקר סוף הוא מחלל את השם לפי שעברה גוררת עברה, ולא תשבעו בשמי והלא כבר נאמר לא תשא יכול לא יהא חייב אלא על ה' המיוחד מנין לרבות כל הכנוין ת"ל ולא תשבעו בשמי כל שם שיש לי כך דרשו רז"ל.

וע"ד הקבלה ולא תשבעו בשמי השם הגדול כמו (במדבר ו׳:כ״ז) ושמו את שמי ואם נשבע בו לשקר הרי זה מחלל את השם כי הוא מפריד ממנו כחו ועקרו זה שאמר וחללת את שם אלהיך, וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ע"ד האמת לא תשבעו בשמי לשקר הוא ה' המיוחד וחללת את שם אלהיך הוא האלהים שממנו יתרבו כל הכנוין ושם נאמר תחלה לא תשא את שם ה' אלהיך וכן לא ינקה ה' בשמו הגדול המיוחד וזה טעם וחללת את שם אלהיך כי כאשר ישבע בשם המיוחד לשקר יהיה מחלל שם אלהיו ע"כ, ונמצאת למד שכל הנשבע בשמו מחלל שם אלהיו והנושא שם אלהיו לא ינקה ה', וזה להורות כי הכל דבק ומיוחד ומיוחד וכלול זה בזה.

לא תגנבו הוציאו בלשון רבים ללמדך כי הרואה ומחריש גם הוא גנב כמו בעל הגנבה. אזהרה שמענו עונש מנין תלמוד לומר שנים ישלם.

לא תכחשו ולא תשקרו אזהרה שמענו עונש מנין תלמוד לומר וכחש בה - וחמשיתו יוסף עליו. אחר שצוה הקב״ה שיתן האדם משלו לכבוד הקב״ה צוה גם כן שלא יגנוב ממון אחרים.

לא תגנבו. גנבת ממון ממש:

ולא תכחשו. אם הפקיד אצלך ממון לכחש בו לא ראיתיך ולא היו דברים מעולם:

ולא תשקרו. שתתנה לחברך אם תתן לי כך וכך אעשה לך מלאכתך ותקח את שלו ולא תקים [ה]תנאי[ם]:

לא תגנבו וגו׳. סמך מצות גנבה למצות פאת שדה. אולי שנתכון על דרך מה שאמרו בתורת כהנים (כאן) וזה לשונם: בן בג בג אומר, לא תגנב את שלך מהגנב שלא תראה כגונב, עד כאן. וכאן נתכון במה שסמך ״לא תגנבו״ לפאה, שבא עליה באזהרה לבל יגנב אותה בחשבו כי שלו הוא לוקח.

ופרוש שלשה לאוין אלו הוא: לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהתר ומכחש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים והוא מכחש, הגם שלא תועיל לו הכחשתו לענין ממון, הרי זה עובר משום ״לא תשקרו״.

עוד ירמז שאם אדם עבר על הראשונה וגנב, הקדוש ברוך הוא יזמין לו מכירין, על דרך אמרם זכרונם לברכה (חגיגה טז.; במדבר רבה פ״ט) העובר עברה בסתר הקדוש ברוך הוא מכריז עליו ומפרסם רשעתו, ואם כן אם גנב – ה׳ יזמין מי שידע בגנבתו, ומצוה אותו ה׳ שלא יכחש, והוא אמרו לא תכחשו, ומדבר הכתוב באפן שיכול להכחישו כגון שאין כאן אלא עד אחד, אם הודה מה טוב, ואם הכחיש הרואה, הקדוש ברוך הוא יזמין לו עד שני שיעיד עליו שאינו יכול להכחיש, ואם יכחיש, שקר בימינו ולא יועילו שקריו, והוא אמרו לא תשקרו שמלבד שלא הועילו מעשיו הנה הוא עובר גם על לאו זה.

וטעם אמרו לשון רבים, מה שלא אמר בסדר זה עד עתה, גם במצוות הסמוכות מלאחריו אמר לשון יחיד, דכתיב ״לא תעשק״ וגו׳. ונראה שנתכון להזהיר גם בזמן שיכיר אחד בחברו שגנב או כחש וכו׳, שלא יאמר אעשה כן גם אני להציל את שלי. לזה אמר לשון רבים לא תגנבו, פרוש, הגם שהוא גנב לא תוסיף אתה להרשיע כמוהו ותעשו שניכם גנבים. וכמו כן אם יכחש חברך לא תוסיף גם אתה עשות כמוהו ותכחשו שניכם. וכמו כן אם שקר בך חברך וכו׳, ואמר ולא תשבעו גם כן שלא יאמר אם הוא מכיר שחברו נשבע לו לשקר הריני נשבע להציל ממוני ממנו, ונשבעין לאנסים, שהרי אתה מחלל שם וכו׳, ולזה גמר אומר לשון יחיד, לומר שמדבר עם מי שמציל ממון עצמו בשבועה, ואין צריך לומר הנשבע ראשון הרמוז בכלל ״לא תשבעו״. עוד יכון באמרו לא תשבעו להזהיר גם למשביע אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו, ואינו בחלול אלא הנשבע, לזה אמר וחללת לשון יחיד.

לא תגנובו וגו'. בגונב ממון הכתוב מדבר שהרי נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר, לומר שאם גנבת סופך לכחש ואם כחשת סופך לשבע לשקר והרי אין נשבעין על כפירת קרקעות ועבדים אלא ודאי בגונב ממון הוא מדבר, ולכך הזכיר לשון רבים להזהיר גם את החולק עם הגנב כי גם הוא שונא נפשו כי סתם ממון יש בו כדי חלוקה, אבל גונב נפש מסתמא אין בו כדי חלוקה אע"פ שעומד למכור שמא לא ימצא קונים ע"כ על הרוב שאין שנים משתתפים בגניבת נפש ממש ע"כ נאמר בו (שמות כ יג) לא תגנוב, וכן לא תעשוק מדבר בהשוכר את הפועל ואין ב' שוכרים פועל אחד בשותפות לכך נאמר לא תעשוק לשון יחיד. ומ"ש לא תעשוק את רעך ולא תגזל ואצל הגנב לא הזכיר רעך, לפי שכל גנב גונב גם דעת עליונה ועושה עין של מעלה כאלו אינו רואה כביכול ואם כן לא מן רעהו לבד הוא גונב, אבל הגזלן אינו עושק כי אם לרעהו.

ולא תכחשו. אם גנבת תן תודה ולא תכחש:

ולא תשקרו איש בעמיתו. אם אתה יודע שגנב עמיתו לא ישקר להגיד שאינו יודע. ופי׳ בעמיתו ע״י עמיתו. וכמו שפי׳ הרמב״ם ז״ל הכתוב לא תענה ברעך עד שקר. המעיד ע״פ אחר ה״ז עונה ע״י רעו עד שקר. ע׳ הל׳ עדות פי״ז. כך הפי׳ כאן לא תשקר ע״י עמיתו. ועל שני אופנים הללו מסיים הכתוב ולא תשבעו וגו׳ שזה יגרום גם לישבע לשקר ואלה ישמע ולא יגיד. ויש לפרש עוד לא תכחשו מה שעשית לשעבר ולא תשקרו וגו׳ אם הבטחת לעמיתו איזה דבר לא תשקר בו. ודוקא לעמיתו:

ז רוצה לומר דהתם כתיב לא תרצח לא תנאף שהיא מיתת בית דין אף לא תגנוב מדבר במיתת בית דין על כרחך לא תגנובו דכאן אינו אלא לממון דאם לא כן תרתי למה לי. וכתב הרא"ם ויש לתמוה למה צריך רש"י להוכיח מהתם דכאן מדבר בגונב ממון. הרי מכאן גם כן מוכח דדבר הלמד מענינו הוא דכאן אינו מדבר אלא בממון ויש לומר דכאן גם כן מדבר במיתה דכתיב אני ה' אלהיכם ופירש רש"י דיין ליפרע ואיני גובה מכם אלא נפשות. ולכך הביא רש"י לעיל דרשה זו. ועוד נראה לי רצונו לתרץ דלא תקשה ואימא איפכא דכאן מיירי בגונב נפשות ולעיל מיירי בגונב ממון ותירץ דבר הלמד מענינו כו' ודלא כפירוש הרא"ם דלעיל שפירש דקשה לו תרתי למה לי. וקל להבין: