ויקרא טז, י

יעמד חי. כמו יעמד חי על ידי אחרים, ותרגומו יתקם כד חי מה תלמוד לומר חי, לפי שנאמר לשלח אתו לעזאזל, ואיני יודע שלוחו אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שישתלח, מכאן ששלוחו למיתה:

לכפר עליו. שיתודה עליו, כדכתיב (פסוק כא) והתודה עליו וגו':

וּצְפִירָא דִי סְלִיק עֲלוֹהִי עַדְבָא לַעֲזָאזֵל יִתָּקַם כַּד חַי קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי לְשַׁלַח יָתֵהּ לַעֲזָאזֵל לְמַדְבְּרָא

וּצְפִירָא דְסָלֵק עֲלוֹי עַדְבָא לַעֲזָאזֵל יִתּוֹקָם בְּחַיִין קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל סַרְחָנוּת עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל לְשַׁדְרָא יָתֵיהּ לִמְמָת בַּאֲתַר תַּקִיף וְקַשֵׁי דִבְמַדְבְּרָא דְצוּק דְהוּא בֵּית חֲרוּרֵי

יעמד חי. מהבנין הכבד הנוסף שלא נזכר שם פועלו והיה היו״ד ראוי להיותו מאוסף בשור״ק רק נרחב בעבור אות הגרון וכן יחרם כל רכושו:

לכפר עליו. כי הכפור יהי עליו ופירושו לשלח אותו:

לשלח אותו לעזאזל המדברה - לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל ההרים אשר במדבר, כמו שמצינו בצפורי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה - לטהרו מטמאתו, אף כאן לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב: וינהג את הצאן אחר המדבר. ובתלמוד: מדבריות ביתיות. במס' ביצה.

לעזאזל - למ"ד יתירה בלמ"ד בית ארבאל שהוא מלשון וארב לו. וכן מ"ם של ריקם וחנם יתירה לתיקון פעולה כמו נו"ן של שגעון ועצבון ועשרון. [ולפנינו קורא המקום שמשתלח שם השעיר ארץ] גזרה - ארץ חרבה שאין בה שום תבואה, שהיא גזורה ונכרתת מכל טוב.

יעמד חי לפני ה' עמידתו חי לפני ה׳ ומיתתו בצוק. עד מתי הוא זקוק לו להיות חי רבי יהודה אומר עד שיכפר, שנאמר וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח, והקריב את השעיר החי.

יעמד חי. דוגמא, פ' כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם והעונות מתפרשים מישראל ונטענים עליו, כדכתיב: ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה, והוא תמורתם ונתפס בעונם ומנותח אברים ועליו הקב"ה מכלה חמתו ושב חרון אף השם מישראל:

יעמד חי. צריך לדעת הכונה, ורבותינו זכרונם לברכה (יומא מ.; תורת כהנים) דרשו הרבה דרושים. ולדרכנו יתפרש על נכון שנתכון באמרו ״יעמד חי״ שלא יתודה עליו תכף ומיד כשיעלה עליו הגורל אלא יניחהו חי, פרוש, לצד כי בחינת הרע נקראת מת, ועל שמה יקרא הגוף בלא נשמה מת, להיות ששולטת בו בחינת הטמאה הנקראת מת, והשעיר של עזאזל כשמתודה הכהן עליו ונותן עליו כל העונות והפשעים וכו׳ הנה הוא מת כלול מכל מיני מיתות, וצוה האדון שלא יעשהו מת אלא יעמד חי. ולזה תמצא שאומר עוד אחר כך וסמך אהרן וגו׳ על ראש השעיר החי והתודה וגו׳ ונשא השעיר עליו, כי מתחלה קדם שהתודה קראו חי ואחר כך אמר ״השעיר״ ולא הזכיר ״החי״, לומר שאחר שהתודה עליו אינו חי, שכבר כחות של מיתה ירדו עליו. ותמצא שצוה ה׳ שהמשלחו טמא ויכבס בגדיו ורחץ בשרו במים כדין טמא מת.

יעמד חי. הוא מיותר שאין עמידה אלא בחי. אלא בא ללמד למש״כ הרמב״ם הל׳ עבודת יוה״כ פ״ה ה״ג שבא למעט אם נטרף אחר הגרלה. דמצד שאין כשר לעזאזל אלא אם ראוי לשם. אינו פסול אלא אם אירע הפסול לפני הגרלה אבל אם אירע פסול אחר הגרלה כשר. תדע שהרי בעינן ביומא דס״ג לפסול שעיר לעזאזל במום. והכי מוכח שלהי חולין דק״מ דשעיר המשתלח כשר בנוגח אע״ג שפסול לשם. וע״כ היינו שנגח אחר הגרלה משא״כ טריפה פסול משום דרשה יעמד חי. [ולא כפרש״י שם משום שאינו ראוי לשם. והוא תמוה. אלא שיש הוכחה לפרש״י מסוגיא דחולין די״א ראב״י א׳ אתי׳ משעיר המשתלח כו׳ וכ״ת מאי נ״מ הא אין הגורל קובע כו׳ והדברים עתיקים]:

פ פירוש לפי שנאמר יעמד ואין עמידה אלא מחיים אם כן מה תלמוד לומר חי כו':

צ אבל לא כפרת דמים שהרי השעיר הזה לא היה נקרב ואין בו קבלת דמים שהרי נשתלח לעזאזל: