ויקרא יד, לב

דָא אוֹרַיְתָא דִי בֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ דִי לָא תַדְבֵּק יְדֵהּ בְּדָכוּתֵהּ

דָא תִּיהֲוֵי גְזֵירַת אַחֲוָיַית דְבֵיהּ מַכְתַּשׁ צוֹרַעְתָּא אִין לָא סְפִּיקַת בֵּין יְדוֹי לְמַיְיתַיָא מִן קָרְבָּנַיָא רַבְרְבַיָא יַיְתֵי מִן קָרְבָּנַיָא קְלִילַיָיא הָאִילֵין דְמִיפַרְשִׁין הָכָא לְיוֹם דְכוּתֵיהּ

זאת תורת וגו׳ אשר לא וגו׳. כל הכתוב מיתר, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (תורת כהנים) ״זאת תורת״ שרבה הבאת קרבן עשיר לעני אם ירצה. ואם תאמר למה צריך קרא, והלא הסברא נותנת כן שלא בא הכתוב אלא להקל מעליו, ואם ירצה תבא עליו ברכת טוב? ונראה כי לצד שרצה הכתוב למעט עשיר אם הביא קרבן עני שלא יצא, וכמו שדרשוה מאמרו ״זאת״ מעוט, חש הכתוב לומר שהקפיד על הכל במה שמעט ואמר ״זאת״ – עני בעניו ועשיר בעשרו, תלמוד לומר תורת.

ועדין אין ידוע למה אמר הכתוב אשר לא תשיג ידו וגו׳. ואולי שחש הכתוב שיבא החכם וילמד משפט השג יד האמור במצרע מדין השג יד האמור בטמאת מקדש וקדשיו ושבועת האלה וכו׳ (ויקרא ה:ז), שישנם גם כן בקרבן דלי דלות, ובמקום שתי תורים אחד עולה ואחד חטאת מביאים עשירית האיפה, וילמד האמור במצרע שגם הוא אם לא השיגה ידו לעופות יביא עשירית האיפה, תלמוד לומר ״זאת תורת אשר וגו׳ אשר לא תשיג ידו בטהרתו״, פרוש הגם שלא השיגה ידו בטהרתו הרשומה שהם בני יונה וכו׳, אף על פי כן יתפלש בעפר וימות ויביא שתי תורים או שני בני יונה דוקא.

ובדרך רמז אפשר שרמז הכתוב למה שאמרו בזהר הקדוש (תיקונים כב) כי העניות נקראת צרעת, ולזה שניהם נקראים מתים (נדרים סד.), והוא מה שרמז באמרו אשר בו נגע צרעת פרוש עודנו הנגע בו, ומה הוא הנגע, פרש ואמר אשר לא תשיג ידו בטהרתו פרוש שלא מצאה ידו לצד עניו להביא קרבן הצריך לטהרתו מצרעתו עד שהצרך להביא עופות.