ויקרא יב, ח

אחד לעלה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל הקרבת חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים בפרק כל התדיר (זבחים צ א):

וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדַהּ כְּמִסַת אִמְרָא וְתִסַב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה חַד לַעֲלָתָא וְחַד לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלַהּ כַּהֲנָא וְתִדְכֵּי

וְאִין לָא הַשְׁכַּח יְדָהּ הֵי כְמִיסַת לְמִיתוֹיָיא אִימְרָא וְתִיסַב תְּרֵין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹנָן חַד לַעֲלָתָא וְחַד לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא וְתִידְכֵּי

תמצא ידה. כטעם ואין ידו משגת:

וכפר עליה הכהן וטהרה. זה יורה אם לא יכפר עליה הכהן לא תטהר וזה תלוי בארץ:

וכפר עליה. כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקדשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש:

וכפר עליה הכהן. יש לפרשו לשון נקיון כמו ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה וכן וכפר על המטהר דמצורע וכן וכפר על הבית דנגעים וכן וכפר עליו דגבי זב דבכל אלו לאו כפרה ממש דחטא שייך בהו אע"ג דעל עבירות נגעים באין מ"מ הא איכפר בנגעים ויולדת אע"פ שאמרו רז"ל שחוטאת בשעה שכורעת לילד נודרת שלא תזקק עוד לבעלה מ"מ לפי פשטיה דקרא לא משמע שיהא קרבנה בא על חטא ואין וכפר אלא נקיות כמו וחטאת את הבית:

וכפר עליה הכהן וטהרה. כפרה זו היא על עון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר א"כ למה זה אנכי הרה עמל ויסורין, וראיה ממ"ש וטהרה ממקור דמיה מן אותו מקור נפתח לחטאת ולנדה כי הוא גרם לה כל זה והיינו עון חוה כאמור, גם לשון דמיה כולל העון מלשון דמיהם בם (ויקרא כ כז).

וי"א שכפרה זו על השבועה, שנשבעת שלא להזדקק לבעלה משעה שכורעת לילד (נדה לא:) לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה ע"כ כפרתה ממהרת לבא אבל היולדת נקיבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה ע"כ כפרתה מתאחרת ואע"פ שאין השבועה חלה כלל דאל"כ איך מותרת לבעלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה בלא כפרה שהרי הבאת הכפרה אחר מ' לזכר ופ' לנקיבה, כי באמת אין כאן שבועה כי אין הדבר בידה שהרי היא משועבדת לבעלה ודומה למי שנשבע שאינו רוצה לפרוע חובו, מ"מ צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרא תגר על ה' מתוך צערה ע"כ קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב, ויש כדמות רמז לזה ממ"ש וטהרה ממקור דמיה שאם נשבעה בכעסה ודאי רתיחת הדמים היה סבה לזה כי המה סבה לכל כעס וכל כעס מקורו מן הדמים ורתיחתן ע"כ אמר וטהרה ממקור דמיה.

אחד לעלה ואחד לחטאת. כבר אמרו ע״ז בזבחים ד״צ למקראה הקדים הכתוב ונתקשו רבותינו התוס׳ למאי נ״מ שהקדים במקרא. ובשם ר״ח כהן רצו לומר דלהקדש עולה קודם. ודחו התוס׳. ובאמת מבואר לעיל בס׳ קרבן עו״י והביא את אשמו לה׳ שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. וזה מיירי בהקדשה דבהקרבה על המזבח כתיב שם בפ״ע והקריב את אשר לחטאת ראשונה. והכי מוכח עוד במס׳ הוריות דהקדשה דומה להקרבה ואכ״מ לבאר. ואחר שכן יש להבין מקרא זה אכן לדברינו במקרא ו׳ דבחטאת בן יונה קודם לתור. וכאן דחטאת ועולה הקדים הכתוב תורים לבני יונה. והיינו משום דאע״ג דלהקדש והקרבה חטאת קודם לעולה מכ״מ למקראה הקדים עולה לחטאת לומר דעולה קודם לזה שתורים קודמין לב״י כמו בעולה. ומש״ה רק בפ׳ זו כתיב אחד לעולה וא׳ לחטאת משום דכאן הקדים הכתוב בחטאת לחוד בן יונה. ובחטאת ועולה תורים תחלה להכי פירש הכתוב דהעיקר הוא העולה. והכי דייק הכתוב בפ׳ זבין ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה. וידוע דהאחד הוא המובחר שבזוג. הרי דעולה עיקר בזה ג״כ דהמשובח קודם לעולה. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר ח׳ ח׳ בס״ד:

ל רוצה לומר לענין קריאת התורה שהקורא בתורה יקרא מלת עולה תחילה אבל להקרבה וכו'. והא דלא פירש זה לעיל דכתיב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת משום דלעיל דין הוא שתקדים לפי שמדבר בעשיר שמביא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואפילו להקרבה עולה קודמת דכבש חשוב יותר אבל כאן בעני שמביא שתי תורים או שני בני יונה ששניהם שוין הוה אמינא שגם להקרבה עולה קודמת הואיל והקדימה וכו' לכן פירש לא הקדימה הכתוב וכו':