ויקרא י, טז

שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חדש ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חדש, ומכלן לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים, מפני הטמאה שנגעה בו נשרף. ויש אומרים, מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה (פסוק יב) ואכלוה מצות:

דרש דרש. שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלו אלו, כך הוא בתורת כהנים:

על אלעזר ועל איתמר. בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס:

לאמר. אמר להם, השיבוני על דברי:

וְיָת צְפִירָא דְחַטָאתָא מִתְבַּע תָּבְעֵי מֹשֶׁה וְהָא אִתּוֹקָד וּרְגֵז עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן דְאִשְׁתָּאֲרוּ לְמֵימָר

וְיַת תְּלָתָא צְפִירַיָיא דְאִתְקְרִיבוּ בְּיוֹמָא הַהוּא צְפִירָא דְרֵישׁ יַרְחָא וּצְפִירָא דְחַטָאתָא דִלְעַמָא וּצְפִירָא דְחַטָאתָא דְקָרֵיב נַחְשׁוֹן בַּר עֲמִינָדָב לַחֲנוּכַּת מַדְבְּחָא אָזַל אַהֲרן וּבְנוֹי וְאוֹקִידוּ תְּלָתֵיהוֹן אָתָא משֶׁה וְתָבַע יַת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְתַבְעֵיהּ וְהָא אִיתוֹקָד וְרָתַח עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנוֹי דְאַהֲרן דְאִשְׁתְּיָירוּ לְמֵימָר

שעיר החטאת שעיר מוספי ראש חודש ושלשה שעירים קרבו בו ביום קחו שעיר עזים לחטאת (ויקרא ט׳:ג׳) ושעיר נחשון (במדבר ז' טז) (ושעיר ראש חודש (שם כח טו) ומכולם לא נשרף אלא זה ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים מפני טומאה שנגעה בו נשרף ויש אומרים מפני אנינות נשרף לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ט״ז) ועל דעת האומר מפני טומאה נשרף כתב הרב בפסוק ואכלתי חטאת היום (ויקרא י׳:י״ט) היום אסור אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה כי לפי זה אם מפני אנינות היה להם לאכלו בערב אלא קסבר אנינות לילה דאורייתא:

שורף. מהבנין שלא נקרא שם פועלו כמו ומורק ושוטף:

ואת שעיר החטאת - חכמים פירשו: בשעיר של ר"ח שהוא קדשי דורות, אבל שעיר העדה ושעיר נחשון נאכלו.

ואת שעיר החטאת. אותו השעיר שהיה לחק עולם והוא שעיר ראש חדש שהיה קדשי דורות:

ואת שעיר. פירש"י דלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ופר חטאת דמלואים ועל פי הדבור היה אבל חטאות הפנימיות מצינו הרבה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. וקשה מפר החטאת דפרש' בהעלותך דלוים ושם פירש"י שאותו חטאת אינו נאכל אע"ג דחטאת החיצון היה. וי"ל דרש"י ר"ל דלא מצינו חטאת חיצונה נשרף עור ובשר מחוץ למחנה אלא אותם שנים ואלו היאך לא נשרף העור ולא מחוץ למחנה מדמדמינן ליה לפר העולה אלא כל הבשר נשרפת לגבי המזבח כליל כמו פר העולה ואין קרוי שריפה אלא הקרבה. וי"א מפני הטומאה נשרפה. ותימה דכיון דשעיר של ר"ח היה הי' לו לקרב בטומאה דכל קרבנו' צבור קרבין בטומא' דכתיב במועדו ודרשינן אף בטומאה וצ"ע:

ואת שעיר החטאת לפי הפשט הוא שנאמר בו קחו שעיר עזים וכו׳ שכאן וכאן נאמר בו כפרה.

שעיר החטאת פרש״י שעיר מוספי ראש חדש ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ראש חדש ומכולן לא נשרף אלא זו, פירוש משלשת שעירים הללו לא נשרף אלא זה של ראש חדש ומדעתו של כהן נשרף. ועוד פרש״י י״א מפני טומאה שנגעה בו נשרף ואם תאמר בלאו הכי נמי דינו להיות נשרף שאי אפשר שלא היו טמאי מתים מיום שנולדו והם נגעו בשעיר זה ועדיין לא נטהרו בהזיית שלישי וז׳ שעדיין לא היה להם אפר פרה עד למחרת כדקיימא לן באחד בניסן הוקם המשכן שני לו נשרפה הפרה, אלא י״ל לטהרו משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח כעין אהרן ובניו. כדאמרינן במס׳ יומא אמרת נכנסו מים תחת דם.

ויקצף על אלעזר ועל איתמר. לפי שהיה סבור הם פסלוהו, כמו שאמר: הן לא הובא את דמה אל הקודש, להיות נשרף, שהחטאות הפנימיות נשרפות, ופנימה היתה של[א] י(ו)צא[ה] חוץ לקלעים, ואם כן...:

דרש דרש משה וגו׳. אומר אני כי משה לא החליט בדעתו להתירו באכילה, והראיה ממה שלא אמר להם דינו כמו שאמר להם במנחה (ויקרא י:יב) ״קחו את המנחה״ וגו׳, שאם היה בדעתו בפשיטות להתיר היה לו לומר ״קחו את החטאת״. מה תאמר, שאמר דין המנחה וחשב כי אין הפרש ביניהם כל עקר, ולרוב פשיטות שהיה לו הדבר לא הצרך לומר? אם כן לא היה לו לדרוש, כי מנין נכנס לו המיחוש לדרוש עליו מה היה בו? אלא ודאי שלא אמר אלא הפשוט אצלו שהיא המנחה שהיא קדשי שעה, וממנה לשעיר נחשון ושעיר עזים שהיו קדשי שעה, אבל שעיר ראש חדש שהוא קדשי דורות עדין היה הדבר עומד אצלו בספק, והיה דורש בדעתו אם יתירנו כמו כן או לא, ודרש עליו מה היה בו. ולזה כפל לומר דרוש דרש, אחת למשפטו ואחת לעצמו מה היה בו, ״והנה״ וגו׳, ויקצף על אשר עשו דבר מדעתם, שאפלו הוא עדין לא ידע את אשר יצוה להם עשות. והגם שאמר לבסוף ״תאכלו אותה כאשר צויתי״, פרוש: יותר היה לכם לדמותה למנחה אשר צויתי לאכלה ולא לשרפה בלא טעם הפך מה שצויתי במנחה. ובתורת כהנים אמרו: ״דרש דרש״ – מפני מה נשרף, ומפני מה (לא) נאכלו אלו? ובישוב הכתוב הדברים רחוקים, כי אחר הדרישות הוא שנגלית השרפה, ואיך ידרוש קדם למה נשרף? ויש לישב.

הנותרים לאמר. אמרו לאמר, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה פי״ג): ״הנותרים״ – אמר רבי פנחס: ולואי שלא נשארתם, עד כאן. והוא אמרו ״הנותרים לאמר״ – פרוש הנותרים לאמר ענין אחר, והוא דברי רבי פנחס. ובתורת כהנים אמרו: ״לאמר״ – אמר להם: השיבוני על דברי, פרוש הרשם להשיבו שלא ימנעו לצד ראותו בקצף עליהם. עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פע״ג) בפסוק ״צאן לבן הנותרות״ שהוא לשון פחיתות, והוא אמרו הנותרים לאמר כאלו אמר לאמר הנותרים, פרוש קראם במאמרו נותרים, לשון פחיתות.

ואת שעיר החטאת וגו׳. לפי הפשט מיירי בשעיר שבאותו ענין. היינו שעיר העדה. והכי מבואר בת״י :

על אלעזר וגו׳. שאהרן היה נחשב לחבר למשה כדתניא באדר״נ פכ״ז ע״כ קצף על תלמידיו:

הנותרם. כתיב חסר ללמדנו דע״כ קצף בשביל שהיה חושש שלא יענשו גם המה ח״ו בשביל שאינם נזהרים בקדשי המקדש. וזה היה קשה על משה רבינו יותר מאלו עברו על מ״ע בעלמא שאינו ראוי לקצוף טרם חקור דבר. אבל נרתע מפחד העונש:

ת שעיר מוספי ראש חודש שבא בשביל חטאת הצבור דכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה איזה שעיר נושא את עון העדה הוי אומר זה שעיר של ראש חודש:

א הכי גרס הרא"ם מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו כלומר שלא אכלו ביום מפני אנינות אלא הניחו לאוכלן עד בין השמשות שאז כלה זמן אנינות כר' יודא ור' שמעון שאמרו לא הותר אלא בלילה ואותו שנשרף לא הניחוהו לאוכלו משום טומאה שנגעה בו ואליבא דר' נחמיה משום שהוא קדשי דורות והאוננים אסורים לאוכלו ביום ובלילה מדאורייתא משום הכי שרפו מיד. רא"ם. אבל אי גרסינן מפני מה נאכל זה אז הכל דרישה אחת מפני מה נשרף זה וזה נאכל היה להם או שניהם לשרוף או שניהם לאכול וזה דרישה אחת היא לכך גרסינן מפני מה לא נאכלו:

ב דאם לא כן למה קצף עליהם והלא אף אהרן הוא בכלל הכעס והוצרך להשיבו ותקראנה אותי כאלה וכך הוא בתורת כהנים שאף על אהרן היה הקצף:

ג הוכרח לפרש כן דכל לאמר שבתורה לאמר לאחרים. אי נמי וידבר כלל לאמר פרט אבל הכא ליכא לפרש כל הפירושים הנזכרים לעיל ועל כרחך צריך לומר השיבוני על דברי: