שמות מ, ט

וְתִסַב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרַבֵּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִי בֵהּ וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וִיהֵי קוּדְשָׁא:

וְתִסַּב יַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרַבֵּי יַת מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל דְּבֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ מְטוּל כְּלִיל דְּמַלְכוּתָא דְבֵית יְהוּדָה וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְעָתִיד לְמִפְרַק יַת יִשְרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא

ולקחת וגו׳. משמע דמצוה לגמור כל סדר הקמה ואח״כ לעסוק במשיחה וקידוש. אבל בס׳ במדבר פ׳ נשא כתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם משמע שאחר שמשח את המשכן והכלים העמיד את המזבח. והוא ע״פ הכלל דאיתא ביומא דל״ג הואיל והתחיל במערכה גומר. ה״נ מה שהחל גמר אותו ענין. וסדר הכתוב אינו לעיכובא בכ״מ וכמש״כ לעיל כ״ט כ׳:

והיה קדש. כבר עמד הרמב״ן על הא דלא כתיב קודש קדשים כמו במזבח במקרא הסמוך. ויישב בדרך השכל. ולבסוף כתב עוד ויתכן שאמר במזבח קודש קדשים בעבור שמקדש כמו שאמר כל הנוגע במזבח יקדש. והוא לעיל כ״ט ל״ז והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע וגו׳. והוא תמוה. שהרי כל הכלים מקדשין עוד יותר מן המזבח שאינו מקדש אלא הראוי לו. וכל כל״ש מקדשין אפי׳ שאינו ראוי לו כדאיתא במנחות דפ״ז ב׳ לענין שלחן ובאמת כתיב בכל כלי שרת קדש קדשים לעיל ל׳ כ״ט ע״ש. וגם כתיב שם כל הנוגע בהם יקדש. כמו במזבח. אלא כך י״ל דכל כלי קודש עד אותו יום השמיני לא נתקדשו כלל ומשיחתן מקדשתן כדאיתא בסנהדרין פ״ב. מש״ה והיו קודש ללמד שעד כה לא היו קודש כלל. וכל ז׳ ימי המלואים לא הקטיר קטרת ולא נרות. [ולא כהרמב״ן במקרא כ״ז. ועי׳ ס׳ ויקרא ט׳ כ״ג מש״כ] משא״כ מזבח שע״כ היה קודש בז׳ ימי המלואים שהרי הקריבו עליו. ומשעה שהזה הדם ומשיחה דימי המלואים נתקדש. וא״כ משיחה זו בשמיני מה היא עושה. ע״כ ביאר המקום ית׳ והיה המזבח קדש קדשים. עד כה לא היה אלא קודש כדין במת יחיד. ועתה יהיה קודש קדשים. אשר כל הנוגע בו יקדש. ומזה מבואר בקבלת חז״ל דכל פ׳ זו מיירי בשמיני למלואים לאחר שכבר הקריבו ז׳ ימי המלואים. וע״ע בסמוך ובמקרא כ״ג: