שמות מ, יט

ויפרש את האהל. הן יריעות העזים:

וּפְרַס יָת פְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִי יָת חוֹפָאָה דְמַשְׁכְּנָא עֲלוֹהִי מִלְעֵלָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וּפְרַס יַת פְּרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִּי יַת חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא עֲלוֹי מִן לְעֵילָא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה

כאשר צוה ה׳ את משה. הצרך לומר את משה ולא הספיק לומר ״כאשר צוה ה׳״ והדבר ידוע כי אותו צוה ה׳? כונת הכתוב הוא להודיע שהתורה מעידה על המעשה שלא היה בו שנוי מהמצוה, ושעור אמרו ״כאשר״ הוא על גופו של מעשה, ואם היה אומר ״כאשר צוהו ה׳״ היה בנשמע שחוזר על העושה שעשה כאשר צוהו, והבן. וטעם כפל הדבר בכל פרט ופרט, להראות שכל פרט הוא חשוב מצוה בפני עצמו וראוי ליאמר עליו לבדו ״צוה ה׳ את משה״.

עליו מלמעלה. שני דברים הם. עליו הוא עורות אילים מאדמים. ומלמעלה הוא עורות תחשים:

כאשר צוה ה׳ את משה. אם נפרש שצוה בפ׳ הקודמת תקים את משכן א״מ. הוא מיותר וכמש״כ לעיל בפ׳ ל״ט. ותו א״כ אמאי לא כתיב נמי להלן מקרא ל״ג גבי חצר. כאשר צוה ה׳ את משה. אלא ע״כ משום שאין שם חידוש ועוד הרי בפי׳ תניא בתוספתא מנחות פ״ז ר׳ יוסי אומר כל ז׳ ימי המלואי׳ היה שלחן בטל בלא לחם לפי שלא נגמר מלאכתן. [פי׳ דחסר המשיחה של שמיני שהיא מקדשתן במדבר] ולמוצאי שבת לא סידרו את הלחם עליו אלא בשבת בזמנו. ה״ה אומר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ את משה היכן צוהו ועשו לי מקדש וגו׳ ויתן את השלחן וגו׳ ויערוך עליו ערך לחם לפני ה׳ כאשר צוה ה׳. היכן צוהו ביום השבת ביום השבת יערכנו. הרי מבואר שהתנא מוציא מדכתיב כאשר צוה ה׳ שאין הכונה לפ׳ הקודמת והבאת את השלחן וערכת את ערכו דא״כ הוא מיותר. אלא כאשר צוה ה׳ במקום אחר. והי׳ עוד בקבלה עד שלא נדברה אותה פרשה. ולמד משה מפי הקבלה עתה שאין פי׳ וערכת את ערכו שהוא בעצמו יעריך וביום ראשון אלא שיהא ראוי להעריך ע״י אהרן בזמנו שהוא ש״ק. מעתה נשוב לזה המקרא שאין הכונה שצוה בפ׳ הקודמת אלא הכונה באשר לא נתפרש פרטי הדברים שחיבר כל הלולאות חמשים וכדומה. והיה עולה עה״ד שאינם לעכובא כ״כ אלא כדי שיעמוד האהל בטוב. ואפי׳ חסר חיבור א׳ לא יהא נפרס האהל. מש״ה פי׳ הכתוב כאשר צוה ה׳. וזהו מקרא ושכנתי בתוכם. וביארנו שם שאינו הבטחה אלא מצוה שיהא באופן שיהי׳ נכלל העולם בתוכו. ונגד איזה פרט מבריאת שו״א נדרש שיהא חמשים לולאות פרופות וכ״ז שלא יהיו כולם כאחת אינו בכלל ושכנתי:

ויפרוש את האהל הם יריעות עזים, ומכמה האהל הם עורות אילים ותחשים, ומפני שה' אמר וי בקצור וסמך שמשה יבין זאת כמ"ש והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר, לכן סיים כאשר צוה ה' את משה.