שמות לז, טז

וַעֲבַד יָת מָנַיָא דִי עַל פָּתוֹרָא יָת מָגִיסוֹהִי וְיָת בָּזִיכּוֹהִי וְיָת מְכִילָתֵהּ וְיָת קַשְׂוָתָא דִי יִתְנַסַךְ בְּהוֹן דְהַב דְכֵי:

וַעֲבַד יַת מָנַיָא דְעַל פָּתוֹרָא יַת פְּיַלְוָותֵיהּ וְיַת בָּזִיכוֹי וְיַת מְכִילָתֵיהּ וְיַת קַסְוָותָא דִמְחַפְיַין בְּהוֹן דִּדְהַב דְּכֵי

ואת מנקיותיו ואת הקשות אשר יסך בהן. בצווי כתיב תחלה הקשות ואח״כ המנקיות. וכבר ביארנו דהקשות הם המעמידים. והמנקיות המה המזלגות. והמעשה היה כפי הראוי. תחלה עשו המזלגות ואח״כ המעמידים משום דלא אפשר לעשות המעמידים עד שנדע אופני המזלגות ועובין אבל שם סדר הכתוב כפי תשמישן של הכלים מתחלה משתמשין בדפוסין לאפיה ואח״כ הבזיכין ללבונה בשעת הסדור ואח״כ מעמידין הקשוות מצדדי השלחן ואח״כ מניחין הקנים בין הקשוות. אכן מצד הסברא היו תחלה מעמידין הקשוות והמנקיות להעמיד הלחם על מתכונתו ואח״כ הבזיכין ללבונה. וא״כ מהראוי לכתוב תחלה קשוות ומנקיות ואח״כ הכפות אלא מזה מבואר כדתנן במנחות פי״א לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת. שהוא משום איסור מוקצה וטורח בכדי כדאי׳ בשבת פ׳ כל הכלים. ולכאורה הוא פלא לדחות משום זה ענין הכתוב בתורה. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ז רמז לזה. ומעתה גם כאן מרומז הכי. דהשתמשות הבזיכין קדמה לקשוות ומנקיות דבזיכין סדרו בשבת והקשוות והמנקיות במוצאי שבת: