שמות לו, ו

ויכלא. לשון מניעה:

וּפַקֵד משֶׁה וַאַעֲבַרוּ כְרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימַר גְבַר וְאִתְּתָא לָא יַעַבְדוּן עוֹד עִבִדְתָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּפְסַק עַמָא מִלְאַיְתָאָה:

וּפַקֵּיד משֶׁה וְאַעֲבָרוּ כְרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימָר גְּבַר וְאִתְּתָא לָא יַעַבְדוּן תּוּב עִיבִידְתָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּפְסַק עַמָּא מִלְאַיְתָאָה

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה הממון יקרא מלאכה וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (לעיל כב ז) לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג יד) וכל המלאכה נמבזה ונמס (שמואל א טו ט) והענין שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים והנה גם ההבאה יקרא מעשה ומנע מהם הכל

ויעבירו קול. כמו ויעבור הרנה:

אל יעשו עוד מלאכה - שהיו טווים בביתם, כדכתיב: ויביאו מטוה.

אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם:

ויצו משה ויעבירו קול במחנה בשבת נתנה תורה א"כ יוה"כ של אותה שנה היה יום ג' וביום ד' אמר להם מלאכת המשכן והם הביאו לו בבקר בבקר והיינו יום ה' ויום ו' ובשבת ויצו משה ויעבירו קול במחנה:

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש בגי' וזהו אל יוציאו המשא מרשות היחיד לרשות הרבים:

ויכלא ב' הכא ואידך ויכלא הגשם זהו שדרשו שהיו יורדים להם אבנים טובות ומרגליות עם המן והביאום לנדכת המשכן ויכלא הגשם פי' העננים שמביאים הגשם משכלו מלהביא האבנים הטובות אז כלו העם מלהביא:

ויעבירו קול במחנה ויכריזו, כמו מעבירים עם ה'. מכאן אמרו רבותינו לאסור הוצאה בשבת מרשות לרשות. וגמריה העברה העברה מיום הכפורים כתיב הכא ויעבירו קול במחנה, וכתיב התם והעברת שופר תרועה, מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור.

אל יעשו עוד מלאכה וכתיב ויכלא העם מהביא מכאן סמכו רבותינו שהבאה מלאכה היא.

אל יעשו עוד מלאכה. שהיו טוות ביתם ומביאות כדכתיב ויביאו מטוה את התכלת מכאן שהוצאה מרשות לרשות נקראת מלאכה:

אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. לשון המקרא פלא. או היה ראוי לכתוב אל יביאו עוד. או ויכלא העם מלעשות. והנה בר״פ הזורק איתא מנלן דהוצאה מלאכה מדכתיב ויעבירו וגו׳ אל יעשו עוד מלאכה. ומקשה מנלן דבשבת קאי דילמא בחול ומשום דשלימא ליה עבידתא ומשני גמר העברה העברה מיוה״כ. וכ׳ התוס׳ דר״ח מחק כ״ז הקושיא והישוב. דאפילו מיירי בחול נ״ל שפיר דהוצאה נקרא מלאכה. והכי דריש בהדיא בירושל׳. וגם זה פלא למחוק סוגיא שלימה. ונראה דבאמת לא הזהיר משה על ש״ק ביחוד אלא על חול כפשטא דקרא ומשום דשלימא מלאכה. והא שהזהיר משה ע״ז ומאי איכפת לן אם יהיה מותר. היינו משום דכל צרכי המשכן היה הכרח לעשות הכל לשם קדושה גם בעוד שלא הקדישו כדאי׳ בב״מ פ׳ השואל בונין בחול ואח״כ מקדישין כדי שלא יבוא לידי מעילה. ומכ״מ ההכרח לעשות לשם קדושה כדין מעשה המקדש. והנה מי שעשה לשם המשכן וניתותר היה רשאי באמת לעכבן לעצמו לפי דקי״ל הזמנה לאו מילתא היא. והזהיר משה דמכאן ואילך לא יעשו לשם קדושה שהרי אין צריך עוד. ולכתחלה אסור לעבוד לשם קדושה ולהשתמש בהם חול. אבל מה שכבר נעשה לשם קדושה לא הזהיר כלל. ומה איכפת לן אם יבואו ויתותר לבדק הבית או לצרכי כל״ש כמו שנעשה מתרומת כסף כמש״כ לעיל. אבל העם כלו מהביא גם מה שכבר נעשה לשם קדושה. שהרי ע״פ דין מותר להשתמש בהם חול. ומתחלה לא עשו כ״א לצורך המשכן ולא לבדק הבית. זהו עומק הפשט וא״כ אין בזה שום הוכחה דהוצאה היא מלאכה. ושפיר מקשי ומשני אבל כ״ז למ״ד הזמנה לאו מילתא משא״כ למ״ד הזמנה מילתא א״א לומר כן שהרי מה שנעשה לשם קודש א״א להשתמש בהם עוד לחול וע״כ מסרו לבדק הבית וא״כ צריך לפרש אל יעשו עוד מלאכה היינו שלא יביאו עוד והבאה נקרא מלאכה. ונקיט משה רבינו לשון מלאכה באשר אפי׳ למ״ד הזמנה מילתא מכ״מ בעינן איזה מלאכה כ״ש כמש״כ התוס׳ סנהדרין דמ״ח א׳ ד״ה נתנו. ואמר משה דהבאה לשם קודש דנקרא מלאכה בשבת מהני גם לזה שיהיה אסור אח״כ להשתמש בו חול אע״ג שלא הקדישו עדיין. ומש״ה כלו העם מהביא ולפ״ז שפיר למדנו מכאן דהבאה היא מלאכה בשבת. וכבר הראינו לדעת בירושלמי יומא פ״ג דהזמנה מילתא מש״ה שפיר יליף בירושל׳ מגוף המקרא דהוצאה היא מלאכה:

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, מלשון זה מבואר שלא מנע מהם רק עשיית מלאכה לא הבאת נדבה, כי הבאת נדבה לא פסקה גם אחר שהיה המשכן והמקדש עשוי היו מתנדבים תמיד לאוצר בית ה', והיו לוקחים ממנו כלי שרת וכל הצורך כנודע, ולמה ימנעם מלהביא נדבות, רק מנעם שלא יעשו מלאכה, למשל שרבים היו עושים טבעות וווים לעמודים מממונם והתנדבו אותם וכן טוו תכלת וארגמן שזה לא יצטרך עוד, אבל כסף וזהב לא מנעם מלהביא גם עתה להיות לאוצר ה', רק שע"י שהודיע שאין צריך עוד כי הנדבה מספקת עי"כ ויכלא העם מהביא, נמנעו מלהביא אף כסף וזהב ודברים שלא נעשו במלאכה, כיון שראו שהנדבה מסתפקת לעשיית המשכן וכליו, א"צ להם עוד: